שביתת האחיות: "אנחנו כיפת ברזל של החולים"

"הכנתי ארוחת בוקר למשפחה, קשקשנו קצת ותוך שעתיים הגעתי לפה. ככה עוברות עליי השבתות ב-25 השנים האחרונות", כך תיארה אתמול בערב (שבת) אלין חיון, אחות במחלקה פנימית בבית החולים קפלן שברחובות, את שגרת עבודתה, לקראת היום ה-14 לשביתת האחיות.

כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet

הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet

עם בוקר, צפוי להתחדש המשא ומתן בין האחיות לאוצר בחסות השופטת נילי ארד, אולם לא ניתן לחוש באוויר אופטימיות רבה. "כנראה שלא מעריכים אותנו ולא לוקחים אותנו ברצינות", התלוננה חיון. "אנחנו כולנו מרגישות כמובן מאליו. אני חושבת שלא מתייחסים ברצינות לשביתה שלנו, כי אנחנו לא באמת נוטשות ולא יכולות להתעלם מחולים".

משמרת בבית החולים רמב"ם. "יריקה בפרצוף"(צילום: אבישג שאר-ישוב)

פנינה יוסף, אחות נוספת במחלקה, סבורה אף היא כי יעבור עוד זמן עד שדרישות חברותיה יתקבלו. "אנחנו כיפת ברזל של החולים, אנחנו אלה ששומרים עליהם, מחליפים להם ועושים את כל מה שאף אחד לא רוצה לעשות, אפילו הקרובים שלהם. לצערי, למרות שליחות כזו, אחרי 20 שנה בתפקיד, העוזרת שלי בבית מקבלת יותר כסף עבור שעת עבודה. הייתי רוצה לראות את אנשי האוצר או את ראשי המדינה מתחלפים איתנו למשך יממה אחת, למשמרת אחת, ואז ממשיכים לקיים איתנו משא ומתן".

"ישנה או עובדת"

צפונה משם, בבית החולים רמב"ם שבחיפה, התחושות זהות כמעט לחלוטין. "המערכת קורסת וכל מי שיש לו עיניים יכול לראות את זה בצורה ברורה", אמרה ל-ynet מרינה חסקין, אחות טיפול נמרץ במחלקה פנימית א'. "בן אדם עם מספר על היד, ניצול שואה, מגיע לכאן ואני צריכה להחליף לו טיטול במסדרון. זו פשוט זוועה", תיארה את מצוקת המקצוע.

מעט לפני שהן מציינות שבועיים לתחילת השביתה, תחושות תסכול וייאוש מלוות את חסקין ואת חברותיה למחלקה. "אף אחד מאיתנו לא באמת יכול לעזוב את החולים וללכת, אז לאף אחד לא באמת אכפת. אחר כך, כשעוד באים ואומרים שאחות מרוויחה 20 אלף שקל בחודש, זו בכלל יריקה בפרצוף", אמרה חסקין, תושבת חיפה ואחות זה 11 שנה, שמגדלת לבד שני ילדים, בני 8 ו-18. "אמש עבדתי לילה, באתי הביתה לנוח 8 שעות וחזרתי לבית החולים למשמרת ערב. ככה אני עובדת בכל סוף שבוע. הבן הקטן אמר לי: 'אימא, או שאת ישנה מרוב עייפות או שאת עובדת'".

לדבריה, "אין משהו אחר. אין לנו שבתות, חגים או חופשות, כי אני חייבת לעבוד חמש משמרות בשבוע ואין לי כמעט משמרות יום. אם הייתי עובדת רק בשעות 'נורמליות' הייתי מביאה 7-6 אלף. ככה, עם כל המשמרות, אני מביאה בין 9,000 ל-10,000 שקל בחודש. מבחינתי זה הבדל משמעותי". ההתמחות בטיפול נמרץ, אגב, הוסיפה לשכרה רק 343 שקלים. כשהיא ממלאת תפקיד של אחות אחראית, היא מקבלת תוספת של 39 שקלים למשמרת, ואם הייתה מסיימת גם תואר שני, היה מתווסף לשכרה סכום של 100 שקל בחודש.

לטענת חסקין, התעלמות האוצר מדרישות האחיות נובעת מקוצר ראות. בטווח הארוך שיפור תנאיהן יועיל למדינה מבחינה כלכלית. "יש היום במחלקה 52 חולים במקום 43, וחמש אחיות, שאחת מהן מרותקת רק למונשמים. אני עייפה כל המשמרת, לא נותנת טיפול כמו שצריך, לא נותנת לחולים הדרכה כמו שצריך לפני שהם משתחררים. אז הם חוזרים ותופסים שוב מיטה שעולה למדינה הרבה יותר כסף. זה כמו דלת מסתובבת. אם האחיות ירוויחו יותר, ונוכל לעבוד פחות משמרות, נהיה גם עייפות פחות ויעילות יותר. בטווח הארוך, המערכת תרוויח".

אחיות בקפלן. "מרגישות כמובן מאליו"(צילום: אבי מועלם)

(צילום: אבי מועלם)

במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים לילדים "מאייר" שברמב"ם, השביתה אינה מורגשת. כאן לא יכולים לוותר על האחיות ולו לרגע אחד. זו, לדבריהן, נקודת התורפה של המאבק. "השבתה ברכבת או במערכת החינוך לא עולה בחיי אדם", אמרה ענבל וקרט, תושבת נווה זיו שבגליל המערבי. וקרט, אם לשלושה, עובדת במחלקה כבר 20 שנה, לומדת לתואר שני ובמקביל ממשיכה לעבוד חמש משמרות בשבוע. משכורתה בסוף החודש - כ-8,000 שקלים. "המאבק באמת לא בא לידי ביטוי ואין לחץ כבד על האוצר לסיים אותו, כי הוא לא פוגע בציבור הרחב אלא 'רק' בציבור החולים".

"אם השביתה לא פוגעת כלכלית באף אחד, זה לא משנה למדינה", מוסיפה חברתה, סמר עואודה מכפר כנא. "לאף אחד לא אכפת. אבל אנחנו לא יכולים לסגור את דלתות חדר המיון, זה לא הומני, ואנחנו הרי במקצוע הזה משום שאנחנו רוצות להציל חיים".

וקרט לומדת גם קונדיטוריה, בשאיפה לעבור הסבה מקצועית. "הייתי צריכה לעשות את זה מזמן, לא עכשיו, אחרי כל כך

הרבה שנים. אבל מי יודע, אולי עוד אמצא דרך לעסוק בתחום הזה", אמרה בעיניים מאירות. "כאן המצב פשוט מאוד מתסכל. אנחנו היחידה היחידה בצפון לטיפול נמרץ בילדים, והמטופלים מגיעים לפה בשיטת 'המיטה החמה'. אין תקינה, אסור לך להיות חולה, כי זה בא על חשבון מישהו אחר, וגם כשאתה כונן, תמיד מזעיקים אותך. יש פה קושי פיזי ונפשי, ואין לך אפילו דקה לנשום. כל הזמן רץ ממשמרת למשמרת. אתה עוטף ילד שנפטר - ורץ הלאה".

גם מי שעומד בראש ועד האחיות ברמב"ם, ריימונד שחאדה, אומר כי הוא שוקל הסבת מקצוע. "למדתי במקביל לעבודה גם עריכת דין, וזו הפעם הראשונה שאני שוקל ברצינות לעבור ולעסוק בתחום הזה. כמה אפשר? יש לי חמישה ילדים, שגידלתי בשלט רחוק בגלל העבודה, ועכשיו אני גם לא יכול לאפשר לכולם לימודים אקדמיים. דבר אחד בטוח", הוסיף, "אני לא מעוניין שהם ילמדו סיעוד".