"קפטן תחתונים": נמוך, אבל קורע
אנרכיסט ופורק עול - אך גם מנומק ויצירתי: זהו "קפטן תחתונים" שכבש את מדף ספרי הילדים שלכם. על הגבול שבין מילים גסות לקומיקס תמים, הספר הזה מטפל בכל מה שבדרך כלל נשאר בחדר השירותים. וזה מה זה מצחיק
אפשר כמובן ליהנות עוד יותר: כשאומרים "פלוצים". מי לא יצחק כשמשחררים אחד כזה לחלל העולם? זו הקומדיה האנושית בהתגלמותה הניחוחית. כשמדברים על נזלת, והמהדרים גם מציגים דוגמיות לחות שלה היישר מן הנחיריים לעיני כל, מגיעים לשיאי בידור נעלים. ואם לא די בכל זה, המלים "פיפי ו"קקי" תמיד יעוררו את עליצותם המתפרצת של הדוברים והמאזינים בני הגיל הנכון.
הטובים מנצחים
לטובת מי שלא יקרא, ובאמת לא צריך לקרוא אלא אם כן אתם ילדים, הנה תקציר העלילה: קפטן תחתונים הוא בכלל מנהל בית ספר מהוגן ושמו מר פיפיש, שעקב תאונה מצערת הפך לגיבור על המתעופף בלבוש בלתי הולם ברבים, והוא בכלל לא יכול לשלוט בגבורתו זו. שני ילדים, ג'ורג' והארולד, חניכי בית הספר על שם ג'רום חרבנוביץ', מככבים בסדרה בעיקר כעוגן לעלילות המופרכות של הקפטן - נגד כל מיני יצורים מעולם בית הספר ומעולמות הדמיון, החל בזומבים מסוכנים נורא, וכלה במה שיש בכרך שלפנינו, שהוא מין מוחטות ענקיות, מפלצתיות ביותר וחורשות רע. הטובים מנצחים. סוף.
מדובר בספרים נפלאים. דקה לפני שעורכי "הד החינוך" הופכים אותי לפרסונה נון-גראטה בשל הקביעה הנחרצת הזאת, אומר להגנתי כי אני לא היחידה וכי דאב פילקי אינו זקוק למחמאות שלי כדי להיחשב יוצר מצוין. הוא עטור פרסים, והפרסים מוצדקים לחלוטין, מפני שמתחת להומור הלא-מעודן שלו, רובצים בשקט ערכים של חברות והתגברות על קשיים, דיונים על נורמטיביות וחריגות, הבחנות מדויקות אודות אטימותו של עולם המבוגרים ביחס לנמוכי קומה - כל הדברים הנפלאים שנשמות דידקטיות משלי מחפשות בספר לילדים בטרם יביאו אותו כמנחה לטף. סדרת "קפטן תחתונים" מצטיינת בעוד משהו, חשוב וחמקמק בהרבה: ילדים מתים עליה.
וכן, הם מתים עליה מפני שהם מכורים להומור סאקטולוגי (סקאט זה "גללים" ביוונית עתיקה), מהסוג הזה. הם לא היחידים: סופרים גדולים כרבלה כבר הצעידו גיבורים שלהם במשעולים של גללים, והפיקו משפם מרגליות. כשגרנגנטואה ופנטגרואל מבקרים בספריה של הסורבון בפריז, הם מוצאים שם 32 כרכים של יצירה הדנה בהפרשות האנושיות - פלא שהם לועגים למלומדים ומכנים אותם, למרבה השמחה, "קקדמואידים"? ופלא שאנחנו צוחקים? הדיסוננס עושה את העבודה ומפעיל את אותו מנגנון מסתורי, שמתחיל בתחושת בעבוע בבטן ונגמר בדמעות גיל בעיניים.
קפטן אחד ובעבוע
הבעבוע אצל ילדים נובע בדיוק מאותו דיסוננס עצמו. בני תרבות המערב לומדים בגיל צעיר מאוד להתייחס לנוזלי הגוף שלהם (וגם למוצקים) כאל רעה חולה: עושים את זה בחדר מיוחד מאחורי דלת סגורה, לא מדברים על זה, מכחישים את זה ומתעלמים מזה לחלוטין. כך קבעה תרבותנו, ועוד קבעה שילדים צריכים לאמץ את כל הכללים הללו מוקדם מאוד בחייהם. מאידך, ילדים חשים שמדובר בפעילות לגמרי טבעית ואפילו מהנה, ודאי ברמת החיטוט באף - אז מדוע להתעקש כל כך על ההכחשה?
ומה שהתרבות הכחישה, והדירה כמעט לגמרי אפילו מספרי הילדים ("סיר הסירים" של אלונה פרנקל היה הראשון בעברית שבו המלים המפורשות "פיפי" ו"קקי" הופיעו בכתובים), דאב פילקי אוסף ומכנס בספרים שמפילים את הטף מצחוק, וגם מעודדים קריאה בראשית הקריאה גם למי שקשה לו לקרוא. הספרים שלו נחשבים להרפתקאות קוליות לגמרי בעיני הקוראים הצעירים. מי שממשיך לומר "איכסה", עליו מוטלת החובה להוכיח את טענתו: למה "איכסה", בעצם? כי כך קבעו המבוגרים?
אנרכיסט ופורק עול, מרדן מנומק ויצירתי, פילקי מעניק לדמויותיו חיים אוניברסליים בקווים גסים וכלליים של איורים השואבים את חיותם מהקומיקסים הקטנים של מסטיק בזוקה, ומסאות'פארק בראשית ימיה. בבסיסם טמונה הנחת עבודה מוצלחת: ככל שתצליח לאפיין דמות במספר קטן יותר של קווים - כן תגיע לקהל גדול יותר ומגוון יותר. אם תתבוננו באיורים, תמצאו שהם מופת של חסכנות, על גבול המינימליזם, וכאן בדיוק מצוי כוחם.
בן הכמעט 13 שלי, חטף ממני את הספר למרות שהוא יודע גם יודע שזה לקטנים ממנו. בת ה-11 קראה לחברה קטנה שלה, בת שש, מההתחלה ועד הסוף, ומן החדר הסגור, נשמעו פעמוני סופרנו של פרצי עליצות. השניים נשאלו אם יש בספר גם משהו נוסף, מחוץ ליתרונותיו הברורים. התשובה היתה שזה לא בסדר שלא תרגמו עדיין את כל הספרים. הרשו לי להצטרף לטרוניה.
"קפטן תחתונים" מאת דאב פילקי. תרגום: ארז אשרוב. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 176 עמ'.
