הפסנתרן אמיר כץ: "ישראל קטנה מדי למוזיקאים"
רגע לפני הופעתו בתל אביב מספר הפסנתרן אמיר כץ על החיים בברלין ("זו עיר מושלמת לאנשים שמתעסקים בתרבות"), על הבחירה לנגן את בטהובן ("הוא היה איש של קצוות") ועל אדל. ומה עם שרית חדד? "אני אפילו לא מכיר אותה". ראיון
הפסנתרן הבינלאומי אמיר כץ קצת חושש לקראת ההופעה הקרובה שלו בתל-אביב. בשנים האחרונות הוא מילא אולמות וסחף את הקהל הישראלי כשניגן מיצירותיו של שופן ("אולי המלחין הכי אהוב בארץ, שמיטב המלחינים בזמר העברי הושפעו ממנו"), אבל בסוף החודש הוא יופיע במרכז עינב בעיר, דווקא עם יצירותיו של בטהובן.
- הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
אמיר כץ מנגן פגניני
"זה עולם אחרי לגמרי", הוא מסביר. "בניגוד לשופן, בטהובן היא איש של קצוות, ואני מקווה שהקהל הישראלי יקבל אותי באותי מידה של אהבה גם כשאנגן מיצירותיו, ויחכה לרגע שבו כל הקצוות האלה יתחברו ויקבלו משמעות על הבמה".
כץ נולד לפני 39 שנים ברמת גן, אבל עוד בטרם מלאו לו עשרים החל לנדוד על הגלובוס, התגורר באנגליה, צרפת, איטליה וספרד, ודילג מקונצרט לקונצרט, ממלגה למלגה ומפרס לפרס.
את הפעם הראשונה בה הניח את ידיו על הקלידים הוא זוכר היטב: "הייתי בן 11", הוא משחזר. "גיל די מאוחר להתחיל לנגן בו בפסנתר. לאחי היה אורגן, ורק אחרי שההורים שלי ראו כמה אני נמשך לזה הם קנו לי פסנתר, ומאז לא הצלחתי לעזוב אותו". לדבריו, זה היה מהלך די יוצא דופן בסביבה שבה גדל. "לא באתי מבית מוזיקלי במיוחד, וזה ממש לא הסיפור של הורים שמכריחים את הילד לנגן. הכל בא ממני".
הילדים בשכונה קראו לו "מוצרט". בזמן שהם הלכו לצופים ולכדורגל הוא הסתגר בחדר וניגן. רק אחר כך, בשנות העשרים המוקדמות שלו, הבין את גודל המחיר האישי והחברתי ששילם, ולקח הפסקה של כמה שנים מנגינה תחרותית, במהלכן ניסה לחיות חיים נורמליים של בחור צעיר. "זו הייתה תקופה של משבר", הוא מספר. "ביטלתי קונצרטים כדי לצאת ממנו ולטעום מהחיים האמיתיים".
כבר 14 שנים שהוא מתגורר בגרמניה, תחילה במינכן וכעת בברלין. "זה המקום שאני הכי מרגיש בו בבית. ברלין זו העיר המושלמת לאנשים שמתעסקים בתרבות - עם שלושה בתי אופרה ופעילות אמנותית בלתי פוסקת. מצד שני, זו עיר מאוד קוסמופוליטית שכל אחד יכול למצוא בה את הנישה שלו, וגם הגרמנים כאן יותר פתוחים מבערים אחרות".
ומה עם הבדידות? עם הגעגועים?
"הייתי חוזר לארץ אם היה לי מה לעשות שם, אבל זו מדינה קטנה מדי למוזיקאים שרוצים להתפרנס מהאמנות שלהם, במיוחד לסולנים. בנוסף, אני מרגיש שהמוזיקה זה הבית האמיתי שלי, ופחות משנה לי איפה אני מתגורר פיזית".
אמיר כץ מנגן שופן
במרכז הדירה של כץ ברובע שונברג בעיר ניצב, כמובן, פסנתר גדול. השכנים דווקא מקבלים את זה באהבה, בעיקר בזכות הקירות האקוסטיים המיוחדים. "את הבידוד התקין פסנתרן שגר פה לפניי. אני מאמין בגורל ובכך שזו הדירה שהייתי צריך למצוא".
בשבועות האחרונים הופיע עם מחזור סונטות של בטהובן במינכן, לייפציג, המבורג וברלין, וב-22 בדצמבר יופיע כאמור גם במרכז עינב בתל-אביב, מסורת עליה הוא מקפיד בשנים האחרונות. "מעבר לזה היו לי לאחרונה כמה קונצרטים של מוזיקה קמרית בברלין, והוצאתי אלבום של מוזיקה קאמרית", מספר כץ.
ואיזו מוזיקה אתה שומע בשביל הכיף?
"אתה מתכוון למשהו שהוא לא קלאסי? חווה אלברשטיין, למשל. אני מעריך גם את מתי כספי. גם אם אני מקשיב למוזיקה פופולרית, חשוב לי שלאיכויות הקוליות וללחנים יהיה איזה עומק".
חווה אלברשטיין זה גם סוג של קלאסיקה. מה עם שרית חדד?
"אני אפילו לא מכיר אותה".
בריטני ספירס?
"בוא נגיד שאני מאוד אוהב את אדל, יש לה שירים יפים".
כמו אדל, גם להופעה שלו בתל-אביב יתייצב כשהוא לבוש כולו בשחור ("אני לא הפסנתרן ה'קלאסי' שעולה על הבמה עם הפראק"), ואחריה ימהר למפגש עם חברים מבית הספר היסודי והתיכון, שאותם גילה לאחרונה מחדש באמצעות הפייסבוק. בין לבין הוא מקווה לבלות זמן איכות עם המשפחה, ועם האוכל של אמא.
לפני שאנחנו נפרדים, מה החלום הכי גדול שלך?
"האמת שדי טוב לי עכשיו, כך שהשאיפה הכי גדולה שלי היא להפסיק לעשן".
לפנייה לכתב/ת 
