נפרדים מ"דמג'ז": מעדן טלוויזיוני מענג
אחרי חמש עונות, הגיעה "דמג'ז" לסוף דרכה וחתמה סאגה של סערות ציבוריות, מפגש בין עורכות דין כוחניות ודילמות מוסריות. איתי קרני נפרד מהסדרה שיורדת מהמסך בגאווה
"דמג'ז" הגיעה לסוף דרכה, משאירה אחריה שובל של דם וכמה גופות. וכמו שקורה עם כל סדרה ממכרת, הפרידה היא קשה, אבל נלווית אליה גם תחושת הקלה. הרי לא היינו רוצים לראות אותה גוססת ביסורים, כמו אבא של פטי, ואולי טוב שהיא צעדה לגרדום אחרי חמש עונות, כל עוד היא שומרת על מידה של גאווה כמו פטי. ואולי טוב גם שהעונה החמישית (כמו הרביעית) היתה קצרה יחסית וכללה רק עשרה פרקים. הרי ידוע שדברים טובים באים בחבילות קטנות.
ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:
"The Voice 2": מופע של שיא הרגש
אז מה היה לנו בעונה האחרונה של "דמג'ז"? המרכיבים הקבועים שהפכו את הסדרה הזאת לאחד המעדנים הטלוויזיונים הכי מענגים של השנים האחרונות: היצמדות לפרשה גדולה שחוללה סערה ציבורית (הפעם – מסמכי וויקיליקס), רמיזות לעתיד להתרחש בסוף העונה על ידי משחקים מתעתעים בזמן, טוויסטים בעלילה, לפחות דמות אחת שתתגלה כבעלת אג'נדה נסתרת, שחקני חיזוק (בעונות קודמות תותחים כמו טד דנסון וג'ון גודמן, הפעם הסתפקו בראיין פיליפה). ומעל הכל - היחסים המורכבים בין פטי יוז (גלן קלוז) לאלן פרסונס (רוז ביירן) שהגיעו לשיא.
פיליפה גילם את צ'נינג מקלרן, דמות שנתפרה לפי מידותיו של ג'וליאן אסאנג', בעל אתר הדלפות שפרסם בטעות פרטים אישיים על אחת ממקורותיו, נעמי וולינג (ג'נה אלפמן), שמסרה לו חומר מפליל על סחר לא חוקי בבנק השקעות. אלן, שפתחה משרד משלה, לוקחת על עצמה לייצג את מקלרן, ובמקביל עומדת להעיד נגד פטי במשפט שנועד להחזיר לבנה את המשמורת על בתו-נכדתה. חוץ מזה העונה הזאת תובלה בדרמות אישיות, וככה זכינו להכיר את אביה של פטי ואת הוריה המסוכסכים של אלן.
במשך כל העונה התסריטאים ניסו לגרום לנו לחשוב שפטריק סקאלי, שבעונה הראשונה נשלח להרוג את אלן וצץ כעת שוב, דחף את אלן למותה. ספק אם צופי "דמג'ז" הנאמנים נפלו בפח, אבל גם אם לחלקם היה ברור שזה לא מה שקרה – הפרק האחרון עדיין סיפק את הסחורה, וסידר את כל המרכיבים של הפאזל.
מה שעוד חיכינו לו כל העונה הוא מפגש הטיטאנים בבית המשפט בין אלן לפטי. כמה פינטזנו על העקיצות הדדיות והמבטים רוויי המסתורין שפטי היתה שולחת לשופט המיודד איתה. קצת אנטי קליימקס, ולעזאזל מקלרן והתיק שלו. לא הייתי מתנגד לפרק שלם על טהרת גלן קלוז, שהיא מקרה שנהוג להגיד עליו שהתפקיד תפור עליה (ויש לה בכיס פרס אמי בזכותו). פשוט אי אפשר להסיר ממנה את העיניים.
אבל זאת סדרה שהיתה יותר מסך מרכיביה. היא לכאורה היתה סדרת דרמה משפטית, אבל התרחשה ברובה מחוץ לכתלי בית המשפט. כשמנסים להביט
מבעד לכל הפלפולים המשפטיים ופיתולי העלילה, מגלים שבסופו של דבר זאת היתה סדרה על כוחה של אמביציה, על אנשים שהמטרה שלהם מקדשת את האמצעים, שלא רואים בעיניים ומזיזים הצידה כל דבר שמפריע בדרך לניצחון – מוסר, חוק, בני אדם, משפחה.
זאת היתה סדרה שהציבה במרכזה עורכי דין, ליתר דיוק עורכות דין, אבל אין כאן עניין פרופסיונלי. בכל מקום אפשר למצוא אנשים מסוגה של פטי יוז. ואם תהיתם מה יותר שווה - אושר או הצלחה, היוצרים לא השאירו מקום לספק וסיפקו את התשובה ממש ברגעים האחרונים של הפרק האחרון: אלן חיה עם בן זוגה והבת שלהם, והיא כבר לא עורכת דין. אז זה לא שלא ידענו קודם שכסף משחית, אבל היה תענוג ללמוד את זה מ"דמג'ז".
לפנייה לכתב/ת 
