"לגדול בעולם של דממה"

"ילדה בת 30 מחפשת את קולה ואת מקומה בעולם, כל היודע דבר אודות מקום הימצאם מתבקש ליצור עימה קשר". פעמים רבות בחיי התעוררתי ורציתי לפרסם את המודעה הזו, לפתור את החידה הגדולה של חיי ולמצוא את מקומי בעולם. עייפתי מחיפושים, ולמרות שהצלחתי להתמקם בסופו של דבר - המסע הזה מלווה אותי עד היום בבחירות בחיי - למה אני קמה בבוקר? למי להינשא? היכן לעבוד ועוד.

נולדתי למשפחה מיוחדת - בת בכורה להורים חרשים, יש לי אחות בעלת צרכים מיוחדים ואח צעיר בריא. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי ילדה שקטה, מופנמת. אפילו הגננת במעון דאגה כי הילדה "תמיד עצובה". אימי ואבי, שניהם אנשים מיוחדים שמשמשים עבורי דוגמא והשראה כיצד להתמודד בהצלחה עם אתגרים בחיים. אבי איבד את השמיעה בילדות ואצל אימי נוצרה ירידה בשמיעה החל מילדותה המוקדמת. 

כמו ילדים בכורים רבים, גדלתי עם הרבה אחריות ועזרתי להורי עם אחי הקטנים. אבל בשונה מבתים רגילים, לאט לאט, בצורה לא מורגשת הפכתי להיות מבוגרת בגוף של ילדה: פעם ילדה, פעם הורה לאחי הקטנים, ולעיתים אף הורה להורי. חילוף התפקידים גרם לבלבול רב בזהות שלי, במקומי במשפחה, ובגבולות הורה-ילד, שלעתים היטשטשו.

מגבלת השמיעה של הורי, הכתיבה את החיים במשפחה. גדלתי בשתי שפות: שפת הסימנים הישראלית ועברית. מאז שאני זוכרת את עצמי, בגיל שנתיים-שלוש, התחלתי לחייג ולענות לטלפון. הייתי ילדה מתווכת - בין הורי לבין החברה השומעת. נלוויתי להורי במקומות רבים. מיוחד עם אימי: לרופא, לפגישות עם עו"ס, לסידורים בבנק, וכשלאבי היה עסק, שוחחתי עם לקוחותיו טלפונית.

"יש בליבי חור שחור שמסרב להתאחות למרות כל השנים שחלפו"

גדלתי בחום ואהבה ועם הרבה כוונות טובות, ולמרות זאת, גדלתי בתחושה שבסופו של דבר לא ראו אותי ולא שמעו אותי, באמת. ניתן לחשוב כי היתה לי הכנה לחיים עצמאיים בגיל צעיר, ובכן יש אמת בדבר, אך המחיר כבד מדי. ילדה לא אמורה לקחת על עצמה את קשיי היומיום של המבוגרים וילדה לא אמורה להיות מודאגת מתשלומי המשכנתא. הפכתי לאדם "דואג"- אני דואגת ומטפלת בכל דבר, קשה לי להרפות.

בורכתי במראה צעיר. בורא עולם ברא אותי עם גוף בריא וחסון וידי זהב כדי שאוכל לדאוג לכולם, לסחוב את דאגות העולם על כתפי, אבל עייפתי. למראית עין אני שלמה, נשואה, עובדת, בעלת קריירה יפה, אבל מי שמביט מקרוב יבחין בקמט "הדאגות" שמוטבע אצלי על המצח מאז גיל 16.

אני קשורה לקמט הזה כמו שהארי פוטר קשור לצלקת הברק שיש לו על המצח. יש בליבי חור שחור שמסרב להתאחות למרות כל השנים שחלפו. המבט בעיני הוא לעיתים של ילד ולעיתים של מבוגר.

בשנים האחרונות למדתי לשמוח. כילדה הרגשתי מבוגרת, ורק כעת כשאני אדם בוגר אני מרגישה ילדה, עם החופש להתבגר כמו כל ילד אחר. בורכתי בבן זוג שתומך בי, מכיל אותי, הוא החבר הכי טוב שלי, והוא הנפש התאומה שלי. בעלי הגיע מאותו מקום ממני אני באתי, הוא גם בן להורים חרשים, ומתורגמן לשפת הסימנים - אך הוא בשונה ממני, לקח את זה למקום השמח והטוב בחיים, הוא מלמד אותי לחייך, לשמוח ליהנות מכל רגע בחיים, ולהודות לקדוש ברוך הוא על השפע שיש בחיי ועל המשפחה המדהימה לה נולדתי.

השלמתי עם העובדה שכנראה שהמסע והחיפוש לעולם לא יסתיימו, אבל מצאתי לשמחתי את אבני הייסוד לבניית עתידי. אני מתורגמנית לשפת הסימנים ומשמשת פה ואוזן לקהילה החרשים בארץ ומנהלת את מרכז התקשורת של אגודת החרשים בישראל.

כמוני בישראל אלפי ועשרות אלפי ילדים להורים חרשים, ילדים שזכו לגדול בעולם של דממה. אני פונה אליכם להירתם ליום ההתרמה, לפתוח את ליבכם ולתרום למען ארגוני החרשים שמייצגים את קהילת החרשים בישראל ואת בני משפחותיהם.

איך חרשים רוקדים היפ הופ?

לגדל ילד עם לקות שמיעה/ ויקי בלוביצקי

איתי אובחן בגיל שנה ושמונה חודשים כילד לקוי שמיעה. כבר בגיל שנה פניתי לרופא ילדים וביקשתי הפניה לבדיקת שמיעה בגלל חשש שלי, אך הרופא הרגיע אותי ולא הסכים.

בגיל שנה וארבעה חודשים, שוב התעקשתי על בדיקת שמיעה, הפעם היו לאיתי נוזלים ולקח לנו עוד חודשים לקבל אבחנה סופית. בגיל שנה ושבעה חודשים, איתי עבר בדיקה בהרדמה שאישרה את הספקות שלי. לאיתי לקות שמיעה שמוגדרת חמורה עד עמוקה. יחד עם הלם הבשורה, היה ברור לי שעלי לגשת באופן מיידי לעבודה ועשייה.

משפחת בלוביצקי בהרכב מלא

במרכז האודיולוגי בהדסה עין כרם, נתנו לי מספרי טלפון של כמה אירגונים. כבר במסדרונות בית החולים, בזמן שחיכינו שאיתי יתעורר מההרדמה שעשו לו לבדיקת ABR, התקשרתי למרכז מיח"א (מחנכי ילדים חירשים) ירושלים. משם הדברים זרמו מהר מאד, כבר למחרת נפגשנו עם עובדת סוציאלית ועם קלינאית תקשורת.

אחרי חודשים של חששות, חודשים שבהם תחושת החוסר אונים ליוותה אותי בכל רגע, סוף סוף מצאנו פינה חמה ומקצועית.

במיח"א הוסבר לנו שאלו שנים קריטיות לרכישת שפה, שבזכות עבודה משותפת שלנו כהורים ושלהם כאנשי מקצוע, נוכל להתגבר על הקשיים של הלקות שמיעה ולהבטיח לאיתי עתיד שבו יוכל להגשים כל חלום בלי שהלקות תהווה מכשול.

תוך פחות משבועיים, לאיתי היו כבר מכשירי שמיעה שהושאלו לנו על ידי מיח"א. הכנסנו אותו לגן המשולב של מיח"א, שם קיבל טיפול של קלינאית תקשורת פעמיים בשבוע ובמקביל צוות הגן והצוות הפרא-רפואי עבד איתו כל יום כדי לפתח אותו בכל תחום לא רק שפתי אלא גם קוגנטיבי, מוטורי, חברתי ורגשי. נפגשתי כל שבוע עם הקלינאית תקשורת שהסבירה לי על העבודה שלה עם איתי ועל איך לעבוד איתו בבית.

מבחינתנו, העובדה שיכולנו לשים את איתי בגן שבו הוא משולב עם ילדים רגילים ובמקביל מקבל את כל הטיפולים להם הוא זקוק היה מפתח להצלחה. במשך שנתיים שבהם איתי היה במיח"א הוא התפתח בכל התחומים, רכש שפה ובטחון עצמי והרגיש בנוח בחברת ילדים שומעים.

המעבר למסגרת רגילה לחלוטין בגיל שלוש וחצי היה מעט קשה. לאיתי לא היה פשוט להיות הילד היחיד עם מכשירי שמיעה. אך מהר מאד, היו לו חברים רבים ובזכות הכוחות הרבים שבו, המכשיר הפך מהר מאד לשולי ואיתי התפנה לחיים רגילים עם בני גילו.

"איתי השתלב ללא קושי בכיתה רגילה ורכש חברים רבים"

בסביבות גיל חמש, השפה של איתי היתה תקינה לחלוטין אך עדיין היו קשיים בהיגוי. לאחר התלבטויות רבות החלטנו שיעבור ניתוח שתל באוזן אחת.

איתי המשיך בכל השנים האלו תהליך שיקום אצל קלינאיות תקשורת לשיפור השפה וההיגוי.

בסוף גן חובה, הדיבור שלו היה כבר רגיל לחלוטין והפסקנו עם תהליך השיקום.

איתי נכנס לכיתה א' כשהוא כבר קרא וכתב והוא השתלב ללא קושי בכיתה רגילה ורכש חברים רבים. איתי מאד ספורטיבי ומשתתף בחוגים רבים. השנה, כשאיתי החליט לרוץ לבחירות במועצת תלמידים, הבנו כמה המכשיר שמיעה

והלקות שמיעה שלו אינם מהווים מכשול עבורו.

מהר מאד חברים התגייסו לעזור לו במסע הבחירות, לא היו לו קשיים להמציא משחקי מילים לתעמולת בחירות שלו והוא דיבר בקול בטוח וברור מול קהל התלמידים והמורים ללא צל של היסוס.

אחרי מסע של שמונה שנים, אנחנו מבינים כמה השילוב של שיקום רציני וטכנולוגיה חדישה איפשרו לבן שלנו להיות "ילד רגיל" מוצלח ובהחלט להגשים כל חלום.

• 700 אלף חירשים ולקויי שמיעה צריכים שישמעו אותם. היום, יום חמישי, 20/12/12 ייערך יום ההתרמה השנתי של ארגוני החירשים לטובת 700 אלף חירשים ולקויי שמיעה ולאגודת ניצן.
• לתרומת עשרה שקלים שלחו את הספרה 10 למספר 2255.