סטיבן קלמן: "הספר שלי הוא מחווה לקורבנות"
רצח של ילד בשכונה קשה בלונדון הוביל את סטיבן קלמן לכתוב את "שפה משלו". "אנחנו טוענים שכחברה עלינו לטפל במהגרים, אבל בפועל עושים מעט מאוד", הוא אומר ומאשים גם את הספרות האנגלית: "עוסקת בדאגות של המעמד הבינוני הלבן"
בשכונה קשה בדרום לונדון, ובה אוכלוסיה רב-גזעית שחלק נרחב ממנה מתגורר בדיור ציבורי, ילד בן עשר שהיגר לאנגליה מניגריה, יצא מביתו לספרייה הציבורית, אליה לא זכה להגיע. הוא נדקר מספר פעמים על ידי שני נערים בני 12, הצליח לברוח מהם לחדר מדרגות של בניין ושם דימם במשך שלושים דקות עד שמת מפצעיו.
- הלאדינו עדיין כאן: ספר חדש
- טולקין שלא הכרתם: ביוגרפיה
- ועוד כתבות - בעמוד הפייסבוק שלנו
הסיפור המזעזע והמטריד הזה, שהתרחש בשנת 2000, זיעזע רבים מתושבי אנגליה וביניהם גם סטיבן קלמן, שגדל גם הוא כילד בשכונה מעורבת וקשוחה, במבני דיור ציבורי מוזנחים.
"מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות סופר", מספר קלמן בראיון ל-ynet. "זה הדבר היחיד שרציתי לעשות. הייתי קורא מאוד אובססיבי, גם בתור ילד, של ספרים שלא התאימו לגיל שלי. אהבתי את העולמות האחרים שסופרים הבריחו אותי לתוכם. תמיד חיפשתי את הנושא המושלם לכתוב עליו רומן. שנים אחרי כל זה, מצאתי את הנושא שלי ב'שפה משלו'".
מה היה בסיפור הרצח הספציפי הזה שמשך אותך לכתוב רומן?
"דמילולה טיילור היה ילד בן עשר ממוצא ניגרי, שהוכה למוות על ידי שני ילדים גדולים ממנו. הוא רק הגיע לאנגליה כמהגר, עשרה שבועות לפני שנרצח. הוא גר בשיכון עם אמא שלו ואחותו הגדולה. המוות של הילד הזה הפך בעיני, ובעיני רבים אחרים, לסמל למגפת האלימות בין ילדים. היום, יותר מעשור אחרי הרצח ההוא, לא נראה כאילו המגפה הזו קרבה לסיום.
"הייתי המום מהמוות הזה, כי הוא היה כל כך אכזרי וחסר רגש. קראתי על הילד ההוא, שהיה מבריק וחיובי, ויכול היה לגדול להיות אדם נדיר. לעשות דברים טובים בעולם. כעסתי על הפוטנציאל הזה שהתבזבז. אני גדלתי בדומה לילד הזה. אני זוכר ומבין את הכוחות ששלטו בשכונה, ואיך הם יכלו להוביל בקלות לטרגדיה. רציתי לכתוב את הספר הזה גם כמחווה לילדים כמוהו, שנפלו קורבן לאי-אנושיות. לתת להם קול".
אלימות ספרותית
קלמן נולד ב-1976 ב"מארש פארם", השכונה הכי גרועה בעיר לוטון, הסמוכה לבירה לונדון. הילדות שלו היתה מלאה בכנופיות ובחבורות נערים שלא הפסיקו להתקוטט זו עם זו. בבית הספר שלו היו מהגרים רבים, רובם מפקיסטן ומטורקיה. הרצח של שנת 2000 עורר בו, לדבריו, את הדחף לכתוב את הרומן שתמיד דגר בו, וחיכה לרגע הנכון לצאת לאור.
"מה שנותן לי השראה זה נושאים כמו חוסר סובלנות, חוסר צדק - והתעלמות משני אלו", הוא מספר. "אני משתדל להיות מודע לאנשים, לכך שיש להם חיים מעניינים משלי. גם התשוקה להיות משמעותי בעולם הזה, ולחלוק עם אחרים את המשמעות הזו, את היופי וגם את האבסורד - מניעים אותי לכתוב".
הגיבור של "שפה משלו" (במקור "Pigeon English", שם שמתייחס גם לשפת המהגרים ולסלנג האנגלי הייחודי לשכונה, וגם ליונה ממין זכר, שהופכת להיות חברתו הטובה) הוא הריסון (הארי) אופוקו, ילד בן 11 שחי עם משפחתו בקומה התשיעית של בניין ציבורי. הארי הוא ילד רגיש וחכם, שמכור לנעלי האדידס שלו, לחברים שלו מהשכונה, וגם לחיבור המיוחד שיש לו עם היון שלו (שמזכיר במעט את הסרט "קס" של קן לואץ', שמתרחש אף הוא בשוליים של אנגליה).
הארי מביט בעולם מתוך התפעלות כמעט נאיבית, ומכיל את הקשיים והמורכבות שמאפיינים את סביבתו בקלות יחסית. אבל יום אחד, כשילד צעיר נדקר ממש מתחת לבית שלו והמשטרה לא מצליחה למצוא את הרוצח - הוא מחליט לצאת למסע חקירה משל עצמו.
"אני תמיד נשאב לדמויות שנותנות לי השראה, שיש להן נקודת מבט מיוחדת, או גישה מקורית כלפי החיים. הדמויות האלו מלמדות אותי משהו על עצמי. ואת המשהו הזה אני מקווה להעביר הלאה", אומר קלמן. "הגיבור שלי, האריסון, חי בדיור ציבורי שדומה מאוד למקום שבו אני גדלתי. הוא מוקף בילדים דומים לילדים שהקיפו אותי, והתבגרו סביבי".
הארי של קלמן רואה את העולם דרך פריזמה של אהבה. הוא מעין מאהב, בטבע שלו, וסקרן לגבי אנשים וכלפי ניסיונות חדשים. נדמה כי כגיבור מתבגר, הוא הולך בעולם ומנסה לאחוז בכמה שיותר חוויות בבת אחת. "התכונות של הארי הופכות אותו לפעמים לעיוור לסכנות שיש סביבו. זה מתבטא ביחסים שלו עם אחותו, ובחקירה שהוא בעקבות הרוצח של הילד. כמו כן, יש דברים שהוא רואה בעולם, וקשה לו להכיל אותם - לכן הוא לא מודה בכך. הדברים האלו מאתגרים את האמונה שלו בכך שהעולם הוא מקום מושלם. לפעמים, כמו הרבה אנשים, הוא צריך לשקר לעצמו כדי לא לקחת ללב את הסכנות שיש בעולם".
מה אוטוביוגרפי בעלילת הסיפור "שפה משלו"?
"הרבה מהדמויות בספר מבוססות על אנשים אמיתיים שהכרתי, וחלק מבוססות על חומרים שהמצאתי והגיתי תוך כדי כתיבת הספר. דין, החבר של האריסון, דומה לאיך שאני הייתי בגיל 11. הדמויות האחרות בספר - טרי, פאג וישו (שמכונה כך בגלל הדמיון הוויזואלי שלו לקדוש) - הן דמויות שעוצבו בהתאם לדמויות בדיור הציבורי. חבורות הילדים בספר מבוססות על חבורה שגדלה לא רחוק ממני, ושאיתם היו לנו כמה התכתשויות. השכונה בספר, התפאורה, היא בהחלט השכונה שגדלתי בה".
אבל חווית הזרות, ההגירה, ואפילו השפה, אינן באמת חלק מהחוויה שלך.
"השפה היא חלק מחווית ההגירה שרציתי לחקור. רציתי לפענח מול עצמי והדף, איך שפה יכולה להשפיע לטובה על גיבור, וגם לרעה. איך היא יכולה לאחד בין אנשים, לתת להם קרקע משותפת של נאמנות ושל הבנה - כמו בסצנה בספר שבה הארי לומד מילים חדשות בסלנג, כדי להתאים את עצמו לחברי בית הספר החדשות שלו - אבל יכולה גם להפריד בין אנשים ולתת להם זהויות נפרדות, כמו בקטע בספר בו הילדים מדברים ב'שפה המוזרה שלהם', כדי לייצר זהות נפרדת מהמבוגרים, שאי אפשר לבטוח בהם".
לפרק את הארי
"עקבתי אחרי תקופה בחייו של הארי, בה קרו לו המון דברים מאתגרים", מוסיף קלמן. "הוא בעצם מחליט איזה אדם הוא יגדל להיות, על רקע של אלימות גדולה ושל חיים בלי ודאות. יש בו טוב פנימי, מול ההשפעות הרעות שנמצאות סביבו. כל הבעיות בחיים שלו רק מחדדות את האישיות שלו, ואת ההבדלים בין טוב לרע. הוא בעצם, באופן אירוני, מייצג את המוסריות, שאצל המבוגרים בחייו מאוד חסרה".
מה הדבר שאתה הכי אוהב בו?
"את החיוביות שלו. הוא סקרן מלידה ושופע חיים - הוא מקבל את העולם עם כל הבעיות שלו בזרועות פתוחות. הייתי רוצה להיות כזה בעצמי".
אתה רואה בספר שלך מניפסט חברתי כלשהו כלפי חברת המהגרים?
"החברה המערבית, בכל הנוגע למהגרים ולהגירה, מעבירה את המסרים שלה באמצעות מעשים לא אחראיים. אנחנו, כאנגלים נניח, מבטיחים למהגרים שנדאג לצרכים שלהם, החומריים וגם הרוחניים. אנחנו טוענים שחלק מהערכים שלנו כחברה זה לטפל בהם ולהגן עליהם, אבל במציאות אנחנו עושים מעט מאוד כדי לגבות את ההצהרות האלו. ברוב המקרים המהגרים לא מרגישים שהם חלק מהמדינה שאימצה אותם, וחיים בקהילה כלכלית-תרבותית נפרדת מהשאר, באזורים מוגדרים - שהם המסוכנים ביותר, עם איכות החיים הגרועה ביותר".
במהלך חייו, בעוד הוא חולם לכתוב ועדיין לא יודע על מה, עבד קלמן כמחסנאי, ובתפקידי שיווק ואדמיניסטרציה שונים. בהמשך הכיר את אשתו, מהגרת ממוצא פקיסטני, נישא לה ועבר לגור בלונדון. "שפה משלו" הוא הרומן הראשון שלו, שכבר נמכר לתרגום ב-22 מדינות שונות.
"זה נכון שאנגליה יכולה לתת הזדמנות טובה לאדם שעובד קשה לשפר את מעמדו",
הוא מסייג מעט את דבריו בנוגע לחברת המהגרים, "לדוגמה, למשפחה של אשתי יש סיפור כזה. הם הגיעו מפקיסטן לאנגליה בלי כלום, ויצרו לעצמם כאן חיים טובים. אבל המקרים האלו לא מייצגים את הכלל. אני חושב שיש עוד המון מה לעשות בשביל השכבות החלשות ביותר. הרי כמעט כל ממשלה תעדיף להשקיע בכמה טילים נוספים, במקום בתקציב חינוך ותרבות.
"בהתאמה, גם הספרות האנגלית לא משקפת מספיק את מצב החברה האנגלית. היא עוסקת בצרכים ובדאגות של האדם הלבן מהמעמד הבינוני, שאני, למעשה, שייך לקבוצה שלו. כסופר, אני נאבק מאבק יום-יומי בין ההגדרה שלי כ'אדם לבן' ממעמד בינוני, לבין הדעות והמחשבות שלי".
מה אתה חושב שקורה לדמיות בספר, אחרי העמוד האחרון?
"הן ימשיכו לחיות, ולחלום, ולקוות. זה כל מה שהן יודעות. השכונה לא תשתנה. אבל אולי המורשת שהארי משאיר אחריו בסוף הספר, החיים שהוא נגע בהם, יתנו השראה לכמה מהדמויות להניח את הסכינים ולעשות עם החיים שלהם משהו חדש".
