אחת שיודעת שזה נגמר: XOXO, פעם אחרונה

"אחת שיודעת", הסדרה ש"ניו יורק מגזין" הגדיר כ-"Best Show Ever", הגיעה לסיומה בפרק שחתם את עלילות שמנה וסלתה של מנהטן עילית. מתבקש אולי להזכיר עכשיו פרטים מעלילת הפרקים הקודמים - אבל הם היו כל כך מופרכים שאולי מוטב שאשתוק. אם סיינפלד היתה סדרה על כלום, אז "אחת שיודעת" היתה על הכל - שלא היה בה שום דבר.

נפרדים מעונות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

• דמג'ז: מעדן טלוויזיוני מענג
• דקסטר: עונה מעצבנת, סוף טוב
• אימפריית הפשע: דם, יזע וויסקי
  

אז מה היה לנו? עשרות עלילות מפותלות, מזימות ותככים שבסופם אתה מבין שלמעשה כלום לא קרה מלבד 45 דקות של גילטי פלז'ר משובח במיוחד, כזה שלא תרם לך שום מידע חשוב או איזו תובנה שתישאר איתך שנייה וחצי אחרי שהכתוביות עולות. אבל אולי דווקא כיוון שהעלילה היתה כל כך מופרכת - לא מציאותית לאנשים בשום גיל, על אחת כמה וכמה כאלה בשנות העשרה לחייהם - אתה נשאב אליה כמוצא שלל רב.

הפרומו לסוף הסאגה של "אחת שיודעת"

יש כאלו שיצללו לתוך עולם הפנטזיה עם סרטים כמו "ההוביט", אך החלק השפוי יותר פשוט יימעך על הכורסה, מול עוד פרק של "אחת שיודעת". אתה צופה בזה ומאמין שמרוב שזה כל כך אבסורד - באיזשהו מקום בעולם, זה גם חייב להיות אמיתי.

אשליות או לא להיות

הן יכולות להיות דבר מסוכן. "פנטזיונרים", קוראים ללוקים בהן כאן בישראל הקטנה. כשהייתי ילד, היתה סדרה על אחד בשם עמיקו שטייל מסביב לעולם ועבר חוויות מטורפות. "לא רוצה להיות כוכב קולנוע וגם לא מיליונר, רק חבר שלכם ולא יותר", נאמר בשיר הנושא. "אחת שיודעת" היתה ההיפך הגמור מאותה תמימות נעורים. כן כוכב קולנוע, ודאי שמיליונר, ולגבי חבר? תלוי באינטרסים שלנו באותו מצב נתון.

אשליות הן דבר חמצמץ. אתה יושב בבית בישראל הקטנה, ומבין שאת החיים של גיבורי "אחת שיודעת" ככל הנראה לעולם לא תחווה. אתה רוצה ללבוש פראדה ולא קסטרו, מפנטז על דירת פאר בלב סנטרל פארק אבל שוכר כוך לא ראוי למגורי אדם במחיר מופקע, וחולם על חיים קצת יותר מעניינים, שיהיו בהם חיי חברה תוססים, אבל בסוף גומר בעוד בילוי ביתי מול "כלבוטק".

להתראות, בקרוב נשכח אתכם. כוכבי "אחת שיודעת"

אשליות. ניסים סרוסי בנה מהמילה הזו סוג של קריירה, אותה אנחנו מזמרים בקריוקי עד היום ונזכרים איך פעם ירון לונדון צחק עליו בטלוויזיה. אחרי כל פרק של "אחת שיודעת" אתה חושב שאולי בעצם זה אלוהים שצוחק עליך.

אלו פני הדור

מיותר לנתח את ההשפעה שהיתה או לא היתה ל"אחת שיודעת". במבחן ההיסטוריה, היא תישכח במהרה. רק בלייק לייבלי אולי עוד תצליח להצמיח ממנה איזשהו המשך של קריירה. ההשוואה אולי נדושה, אבל "אחת שיודעת" היתה הגרסה הקיצונית של "בברלי הילס 90210". גם שם אזור המיקוד היה יוקרתי, אבל כשצפינו בדילן וקלי, האמנו להם.

הדור של שנות התשעים גדל על אידיאולוגיה אחרת. הגיבורים מתווכחים על פוליטיקה, נאבקים בסמים, נלחמים בהכחשת השואה, בגזענות בין לבנים ושחורים, בהשלכות של סקס בגיל צעיר ובגוננות היתר של ההורים שלהם. הם קנו בגדים בקניון המקומי ושתו מילקשייק בדיינר השכונתי. הקרייסיס הכי גדול היה כשקלי וברנדה באו באותה שמלה לנשף הסיום. בשבילם, כסף לא היה הכל בחיים, למרות הסטיגמה של הלוקיישן.

דור אחרי בברלי, ואיזה הבדל...

"אחת שיודעת" היתה ההיפך הגמור והיא לימדה אותנו דבר אחד חשוב - הכל נמדד בכסף שיש להורים שלך. הסקס חסר חשיבות, שקיות הבגדים מהשדרה החמישית הן בסך הכל עוד אחר צהריים טיפוסי, אף אחד מגיבורי הסדרה לא רוצה לשנות את העולם ובכל פרק הם התמודדו עם אסון חדש ממנו יצאו בתחבולות, כי רק ככה כובשים יעדים בחיים. הם חיו על לימוזינות ומשרתים, צולמו על ידי הפפראצי ולא המשיכו לקולג', כי תמיד ישנה קרן הנאמנות של אבא ואמא. בגיל 19 הם כבר "אנשי עסקים" כי לימדו אותם ש"כסף מניע את העולם" ושכחו להסביר להם מושג אחר: ערכים.

הבדל של דור אחד - וראו איזה פער. "רפא את העולם והפוך אותו למקום טוב יותר", שר מייקל ג'קסון בשנות התשעים - איזו תמימות רווחה אז. הלהיט הגדול של השנה הוא "תג מחיר" של זמרת בשם ג'סי ג'יי, ובו היא קוראת לדור שלה להבין שכסף לא יכול לקנות אושר. מה שהיה בעבר מובן מאליו, תמים ונאיבי, הפך לעוד להיט יוטיוב ריקני.

יופי זה הכל החיים

היה לי פעם חבר בשם נתי. אחרי שצפה בעונה הראשונה של "אחת שיודעת" הוא שינה אותו לנת'ניאל. "אני אולי לא חתיך כמוהו, אבל כשאני אומר את השם שלי בפעם הראשונה לבחורה, היא אוטומטית חושבת על נת'ניאל ארצ'יבלד - וזה עובד לי. היא יודעת שאותו היא כבר לא תשיג, אבל לפחות השם נותן לה משהו לפנטז עליו", סיפר לי.

נתי? קראו לי נת'ניאל

לפעמים נדמה שהעולם כפי שהוא נראה מבעד למסך כשמשודר הפרק התורן ב"אחת שיודעת" הוא לא אמיתי. כולן יפות, כולם יפים. אתה רואה אותם וחושב לעצמך - עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, אז איך כולם התנקזו למנהטן? לא צריך כישרון, נוטים להפריז בחשיבותה של השכלה, תהיו יפים ותשתקו. צ'ייס קרופורד (נת'ניאל) עשה מזה מיליונים.

נתראה בסיבוב הבא

הפעם הראשונה ששמעתי על "אחת שיודעת" היתה כשאחייניתי קארין התמכרה אליה. היא היתה אז בת 14 ואמרה לי "יו, אבוש, אתה חייב לראות את זה. מה זה הדברים האלה, איך בא לי גם". מובן שלא טרחתי לנסות ולהבין על מה היא מדברת. כמה חודשים אחר כך טיילתי במיאמי והכרתי שם רופא בכיר שחצה את שנתו ה-40, וכולם ריכלו על אוסף האמנות הנחשב שלו בזמן שבמקביל שימש כחזן בקהילה היהודית המקומית.

"אני מצטער אבל עוד מעט מתחיל פרק חדש של 'גוסיפ' ואני חייב לרוץ הביתה", אמר לי אחרי התפילה. ואם ילדה בגיל ההתבגרות וגבר בגיל העמידה צופים באותה סדרה, אמרתי לעצמי, כדאי שאבדוק במה מדובר. מאז התמכרתי: שלוש העונות הראשונות היו מוצר טלוויזיוני משובח, ושלוש הבאות אחריהן היו בילוי לא מזיק לפני השינה.

כמו סדרות רבות, גם "אחת שיודעת" התחילה גבוה ואיבדה מומנטום. כעת היא מסתיימת בעונה קצרה במיוחד שגם עליה כדאי היה לוותר. אבל כל זה לא

גורע ממעמדה כאסקפיזם טהור לעולם של אשליות לא מזיקות. אפשר ללעוג לי שאני תמים אם אני חושב שהעולם הזה קיים במציאות, אבל מיליון ישראלים שהגירו לאמריקה בשביל אותו חלום בדיוק יטענו אחרת.

גיבורי הסדרה לא יהפכו לאיקונים תרבותיים. הדמויות שגילמו לא ישרדו בתודעה הטלוויזיונית, ובעוד עשור תעלה, קרוב לוודאי, סדרת הנעורים הבאה שתיקח את זה צעד אחד רחוק מדי (ואולי עוד תגרום ל"אחת שיודעת" להראות תמימה ושמרנית). הרי אם מישהו היה אומר לפני עשרים שנה ש"בברלי הילס" תיחשב לסדרה חינוכית, היו צוחקים עליו. היום הבדיחה היא עלינו. תמיד שמענו איך פעם היה פה יותר טוב, כמה עצוב לומר את זה היום בעצמנו.

XOXO,

אבי שושן