מהרסייך ומחרימייך ממך ייצאו

בשקט בשקט, מבלי שאף אחד ידע, נמנע בסוף השבוע האחרון חרם אקדמי ראשון על אוניברסיטת תל-אביב. כמו תמיד, מי שעמדו להגן על האקדמיה הישראלית מפני החרם האנטי-ישראלי לא הייתה האוניברסיטה עצמה, גם לא משרד החינוך או משרד ממשלתי אחר, אלא "אנשי השטח" - הסטודנטים.

כל חטאה של ג'וי הרג'ו היה שכתבה בעמוד הפייסבוק שלה שהיא עושה את דרכה לביקור בתל-אביב. הרג'ו, משוררת ומוזיקאית מוערכת ממוצא אינדיאני-אמריקני, הוזמנה להופיע בפני הסטודנטים בחוג ללימודים אמריקניים באוניברסיטה ולספק להם הצצה ייחודית וחד-פעמית לתרבות הילידים העשירה של היבשת. אלא שלגורמים אנטי-ישראליים בחו"ל היו תוכניות אחרות: תוך שעות מרגע הודעתה, התמלאו חשבונות הפייסבוק והטוויטר של הרג'ו בעשרות איומים ובהודעות שנאה. המגיבים, רובם ככולם פעילים אנטי-ישראלים מרחבי העולם שמעולם לא שמעו על ג'וי הרג'ו, האשימו את האישה החביבה בת ה-60 בהתעמרות בזכויות אדם, בהשתתפות פעילה ברצח עם ובטיהור אתני של פלסטינים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

רבותיי, 1996 חוזרת / אסף מידני

אין עוד אחד כמוהו. פרידה מגדול ידידי ישראל / סלי מרידור

החרם פעל הפוך. ג'וי הרג'ו הגיעה לאוניברסיטה (צילום: עידו דניאל)

האשימו את הרג'ו בשיתוף פעולה עם "אוניברסיטת האפרטהייד" של תל-אביב, "משום שהעיר העברית הראשונה בנויה על שטח פלסטיני כבוש" ועוד מגוון פנינים. אחרים אף הגדילו לעשות, הנחיתו עליה עשרות טלפונים והציעו לה סכומי כסף ובלבד שלא תופיע בפני סטודנטים על מנת "לשעשע את האפרטהייד". בין המטרידים הייתה גם נציגה של "קואליציית נשים לשלום", ארגון ישראלי המגדיר עצמו כ"ארגון פמיניסטי שבו שותפות נשים ממגוון רחב של מגזרים וזהויות", היוזם "קמפיינים ציבוריים ופעילויות הסברה וחינוך". בארגון חברות גם מרצות ישראליות.

נציגת הארגון, ד"ר דלית באום, בעבר מרצה באוניברסיטת חיפה המתגוררת כיום בארה"ב, הציגה עצמה כ"מורה ישראלית" והתחננה בפני הרג'ו להחרים תרבותית ואקדמית את אוניברסיטת תל-אביב והסטודנטים שלה. אכן, אותה אוניברסיטת תל-אביב שאפשרה לסטודנטים הערבים שלה רק לפני חודשים מספר לארח טקס זיכרון לנכבה בתחומה - מואשמת כעת בשקר האפרטהייד. ד"ר באום לא לבד. היא מצטרפת לשורה ארוכה של אנשי אקדמיה ישראלים המחזיקים בדעות אנטי-ציוניות. הם חצו את הקווים ועשו להם למטרה לפגוע ולהעניש את כולנו רק בשל היותנו, רחמנא לצלן, ישראלים.

תיאטרון האבסורד הישראלי

בצעד מהיר התגייסנו, עשרות סטודנטים מהאוניברסיטה ומכל קצות הקשת הפוליטית, וכתבנו מכתב תמיכה אישי ובלתי מסויג למשוררת. לא הכברנו במילים, הפעילים כבר עשו למעננו שירות נפלא, אותם הפעילים המכנים עצמם "ליברלים ופמיניסטיים" אך בד בבד בוחרים להלך אימים על אישה מבוגרת, אשת רוח ופעילת זכויות אדם להחרים ידע, מחשבה, רעיונות ואנשים - כל אותם דברים מאפיינים יסודיים המהווים את התשתית של המוסד האקדמי שבו אנו גאים כל כך לרכוש השכלה. האם יש עוד מקום בעולם שבו הסטודנטים נדרשים להתגייס להגנת שמו של מוסד הלימוד שלהם מפני אנשי האקדמיה שפגשו אך לפני רגע באולם ההרצאות? כן או לא, ברוכים הבאים לתיאטרון האבסורד של האקדמיה הישראלית.

מיותר לציין כי האגרסיביות של הקמפיין נגדה, המאפיינת קמפיינים דומים נגד אמנים ואנשי רוח המגיעים לישראל, היא שגרמה דווקא לתגובה כל כך חיובית מצדה של הרג'ו: היא החליטה לא להיכנע לאינטרסים פוליטיים צרים ולהגיע לבסוף ללא פחות משלושה אירועים שונים שארגנה עבורה האוניברסיטה, פגשה את הסטודנטים וסיפקה הצצה לעולמה הרוחני והמרתק הנסתר מן העין.

המקרה של ג'וי הרג'ו חשף פעם נוספת את ערוותו של הקמפיין המתוזמר היטב המתנהל בשנים האחרונות ברחבי העולם, לעיתים בסיוע של גורמים ישראליים, במטרה לשמוט את הקרקע מתחת ללגיטימיות של מדינת ישראל, של מוסדותיה ושל החברה הישראלית. זהו קמפיין הנשען בראש ובראשונה על הפחדה של רבים מהאנשים מעבר לים שאינם בקיאים במורכבותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תוך שימוש בחצאי אמיתות ושקרים שלמים המוצגים תמיד כעובדות מוצקות. לא קשה גם להבחין בגודל הפרדוקס: אנשי אקדמיה ישראלים בעבר ובהווה, בגיבוי ארגונים המתיימרים להיות ארגוני שלום, מטיפים להחרמת מוסדות האקדמיה שבהם צמחו, גידלו ועדיין מחנכים דורות על דורות של אקדמאים ישראלים, המהווים את עתידה האיתן של מדינת היהודים.

איני יכול שלא לתהות כיצד מצליחים אותם אנשי אקדמיה להירדם בלילה, כאשר שכר הלימוד שלי ושל עמיתיי הסטודנטים מממן את משכורותיהם המדושנות בזמן שהם דורשים מעל בימות ברחבי העולם להחרים אותנו ולפגוע בנו ובמוסדות הלימוד של ה"ישות הציונית המשוקצת" - אותה אחת שלא שוכחת לשלם להם בכל 10 בחודש. עם כניסתו למערכת החינוך, בין שאר אמרות הנימוסין, יודע כל ילד ישראלי לדקלם את הפתגם "אל תירק לבאר שממנה אתה שותה". דווקא במגדל השן האקדמי, נראה שמי שעוסקים בתיאוריות ובתזות מדי יום צריכים לחזור לכיתה א' וללמוד אתיקה או סולידריות חברתית מהי.

עבורנו הסטודנטים, אקטיביזם ודרישה לעתיד טוב יותר ולצדק חברתי לא נגמרים בהקמת אוהלים ובהפגנות בקרנות רחוב, אלא גם בהצגת עמדה בלתי מתפשרת נגד המבקשים להוציא את דיבתו של הקולקטיב הישראלי, פסיפס מורכב של זהויות, מינים, רקעים ודעות. על כולנו להתאחד נגד החרם, רק מפני שהוא עיוור ואינו מבדיל בין מצביעי הליכוד או העבודה, בנט או מרצ. בקרב הזה על התודעה ועל האמת יש רק ניצחון אחד - ניצחון הרוח של כולנו, הרוח הישראלית. לא שכחנו אותה. היא, בדיוק כמונו, כאן כדי להישאר.

הכותב הוא סטודנט למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב וחבר בארגון הסטודנטים What Israel העוסק בדיפלומטיה ציבורית.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il