רבותיי, 1996 חוזרת
נתניהו עומד לנצח בבחירות 2013, וימשיך לקדם שלום "קפוא", אבל ההיסטוריה לא אוהבת שמקפיאים אותה יותר מדי. האם הקדנציה הזו תהיה חלון הזדמנות או הטראומה שלו?
להיסטוריה חוקים משלה. הו הו כמה שאפתנית. את העתיד היא רוצה לחמוד אך לא קל לה. ביחסיה עם המנהיג או המנהיגה היא מבטאת אהבה על תנאי. הפעם, אהוב לבה נתניהו עומד לנצח בבחירות 2013. אך הנה תסריט אפשרי ולפיו שנת 1996 עומדת לחזור ויחד איתה תעלה סוגיית מנהיגותו של נתניהו. האם הוא יכול לאתגר המנהיגות? אני רוצה להאמין שכן וכשזה יתרחש אני אהיה שם כדי לחזקו.
ב-1996 נתניהו ניצח את שמעון פרס כאשר ביטא מסרים ימניים שקלעו לדעת הקהל. על קצה המזלג, דעת הקהל אז לא הייתה בשלה למהלכי השלום של יצחק רבין ז"ל ולא סמכה על שמעון פרס יבדל"א שיקדם את ה"שלום" ב"זהירות" שכן אינו "מר ביטחון".
עוד בערוץ הדעות של ynet:
אין עוד אחד כמוהו. פרידה מגדול ידידי ישראל / סלי מרידור
E-צדק, E-אמת. זה לא שטח ישראל / מרים לידור
גם היום, דעת הקהל לא בשלה להכרזות של ציפי לבני על "תהליך שלום שונה" שנתפש כ"תהליך שלום מהיר" ולא סומכת על ציפי לבני, שלי יחימוביץ', או יאיר לפיד שיצליחו להתמודד עם אתגרי המנהיגות באזורנו. בינם לבין עצמם הם לא מסתדרים.
ונתניהו? נתניהו אידאולוג ימני אבל גם פרגמטיסט. יש הטוענים רק פרגמטיסט. בשיטת הבחירות הבעייתית הקיימת ובמצב הגיאופוליטי, הרצון לשרוד הופך למטרה עיקרית. כיוון שאין אינטרס פוליטי לשנות את שיטת הבחירות ואת מבנה הממשל, נתניהו ימשיך לשאוף לקדם "שלום שפוי". בדגש על ה"קפוא" כי זו האסטרטגיה המנצחת.
אבל ההיסטוריה מתעתעת. אבו מאזן מימש את איומיו של יאסר ערפאת וקיבל חד-צדדית מעמד של מדינה משקיפה וכללי המשחק משתנים. תסריט צפוי הוא שישראל והמדינה המשקיפה שחולקות ביניהן חוסר אמון בסיסי ימשיכו לטפס במעלה העץ. חמאס יקצין את עמדותיו, אבו מאזן יישאר ה"שפוי" אבל ה"אנמי" ונתניהו, שכבר הכריז על 3,000 יחידות דיור חדשות, יתחיל עם הדחפורים בשטח וזו רק ההתחלה. כך יעלו במעלה הסולם אל עבר נקודת האל-חזור.
בסוף גם לאובמה יימאס
זו הנקודה שבה יידרש נתניהו להנהיג. והנה חזרנו ל-1996. נתניהו שנבחר באותה השנה הצהיר שישראל תכבד את ההסכמים שהיא חתומה עליהם, אולם התנה זאת בעקרון ההדדיות והשנה הראשונה לכהונתו של נתניהו התאפיינה בהסלמה ביחסים בין ישראל לפלסטינים. ארצות הברית, בראשות ביל קלינטון, התערבה והסכם חברון נחתם ב-1997. אך נסיגה נוספת של ישראל משטחי יהודה ושומרון נדרשה ביולי-אוגוסט 1998. אז, נתניהו דרש שהפלסטינים ימלאו את התחייבויותיהם בהסכמי אוסלו, לפני שהוא יבצע נסיגות נוספות.
הפלסטינים מצדם סירבו לבצע פעולות נוספות למימוש התחייבויותיהם לפני שישראל תבצע את התחייבויותיה וההסלמה המשיכה. ושוב ארצות הברית נדרשה להתערב והסכם ואיי נחתם ב-23 באוקטובר 1998. המהלך הוביל לנפילתו של נתניהו כאשר חלק מחברי מפלגתו הביעו תמיכה בהקדמת הבחירות ומפלגות השמאל לא העניקו רשת ביטחון. מאז חווה נתניהו את כהונתו הראשונה כטראומה וכחסם לכל מהלך אמיץ. הוא בחר להלך באיטיות עד כדי קיפאון מדיני ביחסי החוץ.
הבעיה היא שיש אפשרות סבירה שהקדנציה הבאה תהיה גם האחרונה של נתניהו ופרידה מהמערכת הפוליטית, כי ההיסטוריה לא אוהבת שמקפיאים אותה יותר מדי. הקושי הוא שבשונה מהפעמים הקודמות הפעם, ארה"ב לא תספיק כשחקן השלישי שיוריד את הצדדים מהעץ. לכך יש צורך בליגה הערבית ובאירופה. התעקשות לבטא מסרים נגד הצורר אחמדיניג'אד האיראני והכימאי הסורי נתפשים לא רלבנטיים לכללי המשחק המשתנים. אל נתפלא אם ההיסטוריה, שהעניקה לרשות הפלסטינית מעמד של מדינה משקיפה, תבחר להמשיך לפעול בצורה חד-צדדית ונגד האינטרסים של ישראל. בשלב מסוים גם לברק אובמה יימאס מזה.
יש סבירות גדולה ששנת 1996 חוזרת ובגדול: האם היא תהיה חלון הזדמנות או הטראומה של נתניהו?
הכותב הוא פרופסור לממשל ומשפט ציבורי, אוניברסיטת אוקספורד והאקדמית תל אביב יפו
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
