לא רק שחור-לבן: ללמד את הילדים לחשוב חיובי
הם רואים את העולם בשחור-לבן, בטוחים שכולם צוחקים עליהם ושהם לא מספיק מוצלחים כדי להיות מקובלים. ילדים עלולים להיות שבויים בתפיסות השגויות של עצמם ובתלונות על העולם - איך נלמד אותם לראות את הטוב ולשנות את המציאות?
כשהייתי אמא טרייה, מוקפת אימהות לתינוקות, נוכחתי כי כבר בראשית הדרך יש תינוקות הממגנטים אליהם אנשים וזוכים לתשומת לב רבה, בעוד אחרים פחות. לא היה לזה קשר ליופי או להתפתחות - הסוד היה טמון בחיוך!
עוד כתבות של ליאת קרן :
- "אין לי חברים!": כיצד לטפל בבעיות חברתיות
אז יש כאלה שגילו את זה כבר בינקות: כשהם מחייכים, העולם מחייך אליהם בחזרה. זה נכון בכל גיל, ועם קצת מודעות וכלים בסיסיים תוכלו לעזור לילדים הנוטים לראייה שלילית לראות נקודות אור רבות יותר בעצמם ובאחרים, לחייך יותר ולמגנט אליהם את הסובבים.
נבואה שמגשימה את עצמה
את המושג "נבואה שמגשימה את עצמה" לבטח כבר שמעתם. מדובר באמונה הקיימת בנו, שבהמשך אנו מגלים שוב ושוב שהיא מתקיימת גם במציאות.
העניין הוא שהמציאות שאנו רואים וחווים היא דבר יחסי, כלומר היא נראית בעינינו ולכן סובייקטיבית. במילים אחרות, אנחנו נמצא סימנים במציאות שיחזקו את האמונה שלנו. אם היינו משנים את האמונה, היינו מפרשים אולי סימנים אלו בצורה שונה לגמרי.
נדב בן העשר האמין שכולם צוחקים עליו, ואתם יכולים לתאר לעצמכם שלהסתובב עם מחשבה כזו פוגע בפוטנציאל החברתי ובביטחון העצמי של אותו ילד. נדב כמובן היה בטוח שזה נכון, ולראיה סיפר לי את הסיפור הבא: הוא הלך לחוג קראטה וחבורת ילדים גדולים יותר, שהתגודדה מהעבר השני של הכביש, הסתכלה עליו. אחד מהם אמר משהו וכולם צחקו. נדב נעלב וכמעט לא השתתף באותו שיעור, משום ששחזר שוב ושוב במוחו את העלבון הצורב.
מתוך האמונה הזו שלו המציאות של נדב אכן הייתה כואבת, והמטרה הייתה לשחרר אותו כדי שיוכל לראות את המציאות באור שונה ולצאת מהתפיסה האישית הנמוכה שפיתח.
שאלתי אותו אם שמע מה אמר אותו ילד לחבריו, שגרם להם לצחוק. "לא", הוא ענה, "אבל אני בטוח שזה היה קשור אליי כי הם הסתכלו עליי". הצעתי לו זווית ראיה אחרת: "אולי הם הסתכלו עליך כי מעניין לראות ילד הולך ברחוב עם תלבושת קראטה, ואז הילד ההוא אמר משהו כמו 'איזה כיף לו! הייתי מת ללמוד קראטה אבל ההורים שלי רשמו אותי לחוג פסנתר', וכולם צחקו".
נדב חייך. "איך היית מרגיש אם זה מה שאמר?" שאלתי. "הייתי מרגיש ממש טוב!" הוא ענה. "אתה לא באמת יודע מה הוא אמר. אתה יכול רק לנחש. אז אם כבר לנחש, למה שלא תחשוב על משהו שיגרום לך להרגיש טוב?". נדב הסכים איתי, וזו הייתה ההתחלה של השינוי התפיסתי.
הרגש משפיע על התגובה
לא אחת אנו מספרים לעצמנו סיפורים, מאמינים בהם, מקיימים שיחות שלמות בראשנו על אחרים ופועלים מתוך האמוציות שפיתחנו בשיחות אלו, ברוב המקרים מבלי שהיה לאחרים כלל צד בעניין.
נועה, למשל, רואה את חברתה הטובה דנה מסתודדת בהפסקה עם ילדה אחרת ובטוחה שהיא כבר לא רוצה להיות חברה שלה, שהיא מעדיפה את האחרת על פניה ושהן מרכלות עליה. אם יהיה לה מספיק זמן היא גם תבחן מה יכול להיות המקור לשינוי, ותסיק שהילדה השנייה הסיתה את דנה נגדה - ואם דנה נגררה בקלות בכל כך אז מי צריך אותה בכלל וכו'.
בשלב הזה, גם אם הבנות ייראו אותה מסתכלת עליהן ויקראו לה להצטרף היא תיסרב, נעלבת. "בלי טובות", תחשוב, ותלך הביתה ותספר שדנה כבר לא חברה שלה יותר.
כאן צריך לעזור לילדים להפריד את הסיפור שסיפרו לעצמם מהמציאות. איך עושים זאת? היצמדו לעובדות היבשות מהשטח. במקרה הנ"ל, העובדה היחידה היא ששתי הבנות הסתודדו, וכל השאר נותר בגדר ניחוש. נועה לא יודעת על מה ולמה ההסתודדות, אז היא משלימה לעצמה את החסר.
הניחושים שלה משפיעים על איך שהיא מרגישה (פגועה ונעלבת), והתגובה שלה הייתה פועל יוצא של אותה תחושה (נמנעת מלגשת לבנות גם כשהן קוראות לה ומפטירה "בלי טובות").
השתמשו באותה עובדה ידועה ונסו להמציא לה סיפור אחר. אולי הן מתכננות מסיבת בנות ולחשו כדי שהבנים שעברו בסביבה לא ישמעו? אולי דנה בדיוק אמרה שהיא כבר לא יכולה להתאפק מלספר לנועה? שאלו את הילדה: מה דעתך? איך זה נשמע לך? איך היית מרגישה אם זה היה נכון? (מתרגשת, שמחה). ואיך היית מגיבה כשהיו קוראות לך? (מצטרפת בריצה!).
תנו גם לה לשחק עם הדמיון ולהציע אפשרויות חלופיות. זה יעזור לה להבין שעד שלא מבררים את העובדות הכל יכול להיות. במילים אחרות, עודדו את הילדים לדבר עם חבריהם במקום עם עצמם.
"לצחוק על" או "לצחוק עם"?
לא אחת אני שומעת שכשצוחקים וילד נעלב אומרים לו: "אנחנו לא צוחקים עליך, אנחנו צוחקים איתך". אבל זה לא נכון. אם הילד נעלב הוא לבטח לא צוחק, לכן אנחנו לא יכולים לצחוק "איתו". מצד שני, באמת לא הייתה כוונה לצחוק עליו ובטח שלא לפגוע ברגשותיו. אז מה כן? אנחנו צוחקים מהסיטואציה.
כשילד מחליק בגשם ונוחת בשלולית מים, לא נעים לו והוא חושב ישר "איזו פדיחה", כי הוא מבין שזה לבטח נראה מצחיק נורא. גם ילדים שבדיוק יעברו במקום, אפילו אם יהיו רגישים מאוד ויושיטו יד לעזרה, יתקשו להסתיר את חיוכם.
כעת הכל תלוי בילד הנופל. יש לו חלקיק שנייה להחליט אם הוא נשאר באי הנעימות או מצליח להסתכל על הסיטואציה מבחוץ ולצחוק. אם יצחק - מובטח לו שיצחקו איתו.
אפילו כשמקניטים מישהו הוא יכול לבחור אם להיעלב או לקבל את עצמו עם חולשותיו ולהסתכל עליהן בהומור. קחו את "ארץ נהדרת", לדוגמה, לא חסים שם על אנשי ציבור ואנו נהנים לצחוק עליהם, אך ברגע שאחד מהם מגיע בעצמו לתוכנית ומשתף פעולה במערכון אנחנו לא עוד צוחקים עליו אלא איתו. יותר מזה, אנחנו מתרשמים ומעריכים אותו על היכולת הזו ומציינים שהוא "גדול" וש"יש לו חוש הומור". אנו מעריכים אותו הרבה יותר מאלו שנעלבים ועושים רעש תקשורתי.
משחק כאמצעי לפיתוח חשיבה חיובית
ילדים הנוטים לראייה שלילית יביאו זאת לידי ביטוי גם באופן המשחק המשותף שלהם. הם יאמרו משפטים כגון "בטח אני לא אצליח”, “אני תמיד מפסיד" וכד'. גם במהלך המשחק הם מרוכזים בתוצאה שלילית אפשרית. כשיטילו את הקובייה יאמרו "רק שלא יצא לי 4, רק שלא יצא לי 4” וכשיוצא הם מסננים "אוף, ידעתי!”.
כהורים לילד עם ראייה שלילית, אני מזמינה אתכם להשתמש במשחק כדי לעזור לו לשנות תפיסה זו. כשהילד אומר “בטח אני לא אצליח”, ענו "לפעמים מצליחים ולפעמים לא". הימנעו מלהיכנס איתו לוויכוח אם יענה "אבל אני תמיד מפסיד", כדי שלא ירגיש צורך "להוכיח" לכם שזה נכון.
כשהוא משנן "רק שלא יצא לי 4” הוא שוב מתרכז בשלילי. הנחו אותו לשנן את המספר שיטיב עמו ולהתרכז בו. “הלוואי שיצא לי 5, הלוואי שיצא לי 5”. סיכויי ההצלחה של שתי ה"תפילות" זהים אך התחושה המתלווה בהגשמתן שונה לגמרי. אם הילד אמר "רק שלא יצא...” והמספר ששינן יצא הוא יחווה כישלון, בעוד שאם אמר "רק שיצא...” והמספר יצא הוא חווה הצלחה!
בכל טוב יש רע, בכל רע יש טוב
מכירים את הסמל של היין והיאנג, השלמה של ניגודים? אני משתמשת בו כדי להמחיש לילדים את העובדה שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. ילדים עשויים להיות "תקועים" ברע, בתלונה חוזרת שיש להם כלפי עצמם והעולם. למשל, "אני לא יודע לצייר", "אני לא אוהבת ללכת לקניון כמו בנות אחרות", "אני לא אוהב כדורגל", "אני שמנה", "אני נמוך" ועוד.
הסמל עוזר לילדים להבין שאין רק שחור או לבן, וגם במה שנראה להם כרגע כשחור ניתן למצוא נקודת אור. צריך רק להסתכל. אנו בוחנים יחד את התלונה ומסתכלים עליה מזווית אחרת באמצעות השאלה "מה אתה מרוויח מזה? מה יצא לך טוב מזה?", כשהחוק הקוסמי אומר שאין טוב בלי רע ולהפך.
חייבים למצוא את הטוב - ומוצאים:
- אני לא יודע לצייר, זה אמנם רע, אבל בזכות זה מניחים לי להיות בחדר עם המוזיקה שלי.
- אני לא אוהבת ללכת לקניון כמו בנות אחרות, אז אני לא בחבורת ה"מקובלות", אבל יש לי חברה טובה שאני יכולה לדבר איתה על ה-כ-ל! וזה בעצם חשוב לי יותר מללבוש מותגים.
כשהילדים מתרגלים שוב ושוב את צורת החשיבה הזו, הם פתאום מתחילים לראות נקודות אור סביבם ולהרגיש טוב יותר עם עצמם.
בשלב הזה צץ גם החלק השני, "אין טוב בלי רע". ילד אחד הגדיר זאת במדויק: "אם השתתפתי בתחרות וניצחתי אז זה טוב בשבילי אבל רע למפסיד". הצלחה מביאה עמה לעתים גם דאגה וקנאה, והרגישות המאפשרת לראות גם את האחר עוזרת לקבל תמונה מלאה ורחבה יותר ותורמת לאיזון האישי והחברתי.
יש דברים שאפשר לשנות ויש שלא. תפיסה אפשר לשנות ובעזרתה גם את המציאות, ובכך נעזור לילד לשפר את איכות החיים שלו ושל הסובבים אותו.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית לילדים ונוער ומטפלת משפחתית מוסמכת, מטפלת פרטנית ומנחת קבוצות לכישורים חברתיים. לאתר של ליאת קרן לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
