האימה מ"מלך היהודים" בארץ עריצות האיסלאם
עשרות מיליוני מוסלמים חרדים מ"דג'אל", משיח שקר מפלצתי שיוביל למלחמת גוג ומגוג בין צבא היהודים מאיראן למוסלמים. על בית הקברות היהודי הישן שומרים הודים מפוחדים, ושנאת ישראל מתדלקת את המאבקים על השלטון. איך מככבים רבין ונתניהו במסע הבחירות בדמוקרטיה-דיקטטורה המשגשגת והרחוקה?
"העולם שוקע בבלבול מוחלט. רשע מתפשט במדינות ערב כמו ענני לילה שחור וקודר. אדם יתעורר חדור אמונה ויהפוך ללא-מאמין עם בוא הלילה. אנשים ימכרו את דתם עבור כמות קטנה של סחורות ארציות. מי שידבוק בדתו באותו יום, יידמה לאדם האוחז בגחלים לוהטים. בית המקדש יהיה הסיבה לחורבנה של מדינה. בנייתו מחדש של בית המקדש תלווה בהרס מדינה ובקרב איום. כיבוש קונסטנטינופול (איסטנבול) ילווה בהופעתו של מלך היהודים - דג'אל. כן, היהודים מחכים בחוסר סבלנות לבוא מלכם האהוב. והוא יופיע לבטח, הוא ישתלט על העולם כולו, ממזרח עד מערב. הוא יצווה על כל היצורים לעבוד לו. הוא יצוץ מהעמק שבין סוריה לעיראק, ויפיץ בכל עבר אי-סדר ופורענות. הוא יבקש להוליך את האנושות לחוסר-אמונה מוחלט או לאמץ דת מזויפת. רבים ילכו בעקבותיו, באומרם כי הוא נותן להם אוכל. הוא ייטע בהם תקווה שקרית על יכולתו להשיב את העולם לאיזון".
תיאור האימים הזה אינו לקוח מסיפורת בידיונית כושלת. הופעתו הקרובה, לטענת רבים מאוד, של דג'אל בעולמנו - שתוליך לקרב יום-הדין, מלחמת גוג ומגוג, ארמגדון בין המוסלמים לבין נאמניו הרבים של "מלך היהודים" - היא עניין המטריד מאוד את מנוחתם של עשרות, אם לא מאות מיליוני מוסלמים ברחבי העולם.
דג'אל הוא סמל הרשע המוחלט באיסלאם. פירוש השם דג'אל בערבית הוא "המתחזה", נביא או משיח השקר. המסורות המוסלמיות מציירות אותו באופנים שונים. יש הטוענים שהוא יהיה אדם רגיל, רק עיוור בעינו האחת. אחרים רואים בו ענק, שראשו מעל לעננים וכפות רגליו טמונות בעומקי האוקיינוסים. ולא חסרים גם תיאורי זוועות של מפלצות. מכל מקום, דג'אל "מלך היהודים" ישלוט בעולם רק ארבעים יום, עד שיובס על-ידי שליחו האמיתי של אללה, וייעלם כפי שבא יחד עם כל נאמניו, שיושמדו. רק המוסלמים ייוותרו בחיים.
לא הייתי מודע לעוצמת נבואה זו של קץ עולמנו, עד שנתקלתי בספרות הענפה בעניינו של דג'אל בחנויות ובדוכני ספרים ברחבי מלזיה. מחנות המזכרות של המוזיאון האיסלאמי בבירה קואלה לומפור ועד לביתנים מאולתרים למכירת חפצי דת מוסלמיים במרכזי חנויות מודרניים או בשווקים, מוצעים למכירה ספרים בכל שפה אפשרית העוסקים במשיח השקר, "מלך היהודים",
לצד שטיחי תפילה, מצפנים המכוונים לעבר הכעבה שבמכה, כרכי קוראן מהודרים וסרטי DVD עם מיטב הדרשנים המקומיים.
ספרות סוף העולם המוסלמית פורחת במלזיה, כמו בשאר חלקי עולם האיסלאם. אנשי-דת ומומחים בשם עצמם מעניקים פרשנויות עכשוויות ביותר לדמותו והופעתו הקרובה של דג'אל. יש הקושרים אותם לנבואות המאיה על סוף העולם, לכאורה, בימים אלה. כמעט כולם מחברים בין בואו הצפוי של "המתחזה" שתום-העין לאירועים הפוליטיים, הנוגעים לסכסוך המזרח-תיכוני: תחזיות מלחמה גרעינית בין ישראל לאיראן, השתלטות יהודית על הר-הבית וסילוקם של מסגדי אל-אקצא וכיפת הסלע, המהפכות בעולם הערבי, סבלם של מוסלמים מידי נוצרים ויהודים. וכמובן, גם מכות הטבע הרבות באזורים נגועי רעידות אדמה ושיטפונות נוראים בדרום-מזרח אסיה, נתפשים כסימנים המעידים ללא כל ספק על התגשמותה הקרובה של הנבואה האפוקליפטית.
לפי המסורת בעל-פה של האיסלאם, בעת הגיעו של דג'אל יקום לו צבא של 70 אלף יהודים, "ילדי יצחק", שיבואו מאיספהן שבאיראן. מספר היהודים שנותרו כיום במדינה זו אמנם עומד רק על כ-20 אלף, אך מדוע לתת לעובדות להפריע לצונאמי האנטישמיות השוטף את קהילות האיסלאם? חכמי דת מוסלמים קובעים חד-משמעית כי דג'אל הוא יהודי,
"בן לאם יהודייה", שישראל היא ממלכתו העתידית ויש גם שמוצאים ראיות וסימנים לכך ש"השטן היהודי" כבר נמצא במדינת היהודים.
במלזיה - מדינה בת 30 מיליון איש, אחת הכלכלות החזקות בדרום-מזרח אסיה - מעולם לא הייתה נוכחות יהודית משמעותית. מספר קטן של משפחות סוחרים יהודים מעיראק, הודו, אירופה וסין השתקעו בערי הנמל האסטרטגיות והרב-תרבותיות מלאקה וג'ורג'טאון. זה קרה החל מאמצע המאה ה-19, לאחר השתלטות האימפריה הבריטית על הנסיכויות שיצרו מאוחר יותר את הפרדציה המלזית. במהלך מלחמת העולם השנייה נמלטו מרבית יהודי מלזיה מפני הכיבוש היפני לסינגפור. כמעט כל אלה שחזרו בתום המלחמה עזבו את המדינה בשנות ה-70 של המאה הקודמת, בעקבות מהומות דמים בין הקהילות האתניות השונות במדינה הצעירה ואימוץ האנטישמיות כחלק ממדיניות האיסלאמיזציה הכפויה.
בג'ורג'טאון שבאי התיירותי פנאנג שוכן בית הקברות היחידי במדינה, תחת עינה הפקוחה של משפחה הודית השומרת על המקום ומתגוררת בכניסה אליו. בבית הקברות, המוקף חומה גבוהה, כ-140 קברים בלבד. הטרי שבהם הוא קברו של אחרון יהודי פנאנג, מרדכי דוד, שהלך לעולמו לאחרונה בגיל 88. השומרים ההודים של בית-העלמין, שנזהרים לא להצטלם ולא להתראיין מחשש להתנכלויות מצד מוסלמים, מספרים שדוד חי את שנותיו האחרונות בסינגפור, אבל התעקש להיקבר באדמת מלזיה. בית הכנסת באי נסגר רשמית ב-1976, בהיעדר מתפללים. ב"רחוב היהודים" לשעבר ממוקם כעת סניף גדול וגבוה של מפלגת השלטון המוסלמית.
מצב חירום תמידי
הניסיון מלמד שאנטישמיות יכולה לצמוח גם במקומות שבהם אין כלל יהודים. מטרידה מאוד העובדה שמלזיה משמשת לרבים בעולם דוגמה לחיבור מוצלח בין איסלאם לדמוקרטיה. שנאת היהודים היא רק סימפטום לעוינות שיטתית כלפי מיעוטים אחרים,
החיים במדינה שבה רוב מוסלמי קטן (מעט יותר מ-50% מכלל האוכלוסייה) כופה את דתו על השאר.
"לאן שלא תסתכל תראה איך הממשלה הנוכחית, השולטת במדינה מאז עצמאותה, מפעילה מדיניות 'הפרד ומשול' כדי למנוע מהמיעוטים הגדולים - סינים, הודים, נוצרים, אתאיסטים, בודהיסטים ופגאנים - להתאחד, כדי לדחוק את האיסלאם מניהול ענייני המדינה", אומר פעיל אופוזיציה מלזי, המבקש לשמור על עילום שם. במלזיה "הדמוקרטית" הוכרז לפני יותר מ-40 שנה "מצב חירום", המאפשר לרשויות להפעיל כוח ולהשליך לכלא כל אדם ש"מפריע לסדר הציבורי". לצורך העניין, מדובר גם בהעלאת ספקות לגבי אופייה המוסלמי של מלזיה.
"במדינה הזו", ממשיך הפעיל, "לא קיימת דמוקרטיה. אתה לא יכול להביע את דעתך בחופשיות. הממשלה הנוכחית ומפלגת השלטון שולטות בכל כלי התקשורת. אי-אפשר להאמין למילה המתפרסמת בעיתונים. במקום ליצור זהות לאומית משותפת לכולנו, הם יוצרים גטאות תרבותיים לכל המיעוטים, ומציעים לכל מי שמוכן להתאסלם הטבות מרחיקות לכת: סיוע ממשלתי בכל התחומים, עבודה - בעיקר במגזר הממשלתי".
לדבריו, "מדיניות האפרטהייד הדתית הזו מגיעה לשיאה במדינות-המחוז במלזיה המזרחית, המנותקות מחלקה המערבי של המדינה, ובהן מתגוררת אוכלוסייה גדולה של עובדי-אלילים. אנחנו יודעים על מקרים רבים שבהם סטודנטים מתחילים לרפואה נשלחו לאותם מחוזות לבצע ניתוחים בחולים לא מוסלמים - בין היתר בביצוע ניתוחים קיסריים. למעשה, מדובר בניסויים רפואיים בבני אדם, שלעתים קרובות הסתיימו במוות".
יותר גרוע אפילו מלהיות הומו
המערכה הציבורית והמשפטית המנוהלת זה שנים נגד מנהיג האופוזיציה הכריזמטי, אנוואר איברהים, מהווה בעיני רבים ממתנגדי מפלגת השלטון ראיה לחוסר הדמוקרטיה במדינה. איברהים, בן 64, היה בעבר מבכירי מפלגת השלטון, "ארגון האיחוד הלאומי המלזי", ואף כיהן כסגנו של ראש הממשלה המיתולוגי מהטיר מוחמד, שהפך את מלזיה ב-20 שנות שלטונו למעצמה כלכלית.
בסוף שנת ה-90 העז איברהים לערער על מנהיגותו האוטוקרטית של מהטיר, סולק מהממשלה והואשם בשחיתות וחמור מכך בהרבה - בביצוע מעשה סדום בגברים. הוא אף נכלא לשש שנים לפני שזוכה.
אחרי הישג בבחירות הקודמות, לפני ארבע שנים, שוב הופיעה האשמה באינוס קטינים, שגררה שלוש שנות מאבק נוסף עד ניקוי מאשמה בבית המשפט העליון. איברהים כבר החל להיערך למהפך בבחירות הקרובות, עוד כמה חודשים - ואז הפציעה בתקשורת האשמה היחידה החמורה מהומוסקסואליות במדינה: היותו "סוכן של ישראל ויהדות העולם".
בראיון שהעניק בתחילת מרס ל"וול סטריט ג'ורנל", צוטט איברהים כאומר שהוא "תומך בכל המאמצים להגן על ביטחונה של מדינת ישראל", התבטאות שהובילה לסערה פוליטית לקראת הבחירות. מלזיה - כמו גם אינדונזיה וברוניי (שלוש המדינות המוסלמיות היחידות בדרום-מזרח אסיה) -
מקפידות שלא לכונן יחסים רשמיים כלשהם עם ישראל, למרות לחצים כבדים מצד גורמים מערביים.
"הממשלים המקומיים דוחים שוב ושוב את המאמצים שלנו לקדם את העניין וטוענים שהם חוששים מתגובתם של האיסלאמיסטים הקיצוניים", אומר ל-ynet בכיר אמריקני שהיה מעורב בניסיונות לקדם כינון יחסים בין ישראל למלזיה. ועדיין, למרות הריחוק הגיאוגרפי והדיפלומטי, ממלאת ישראל תפקיד מרכזי מאוד בפוליטיקה המקומית. נכון יותר לומר: בפנטזיות הפוליטיות של רוב הציבור המוסלמי המלזי.
"חלק מההזדהות של המוסלמים המלזים עם הפלסטינים נובעת מכך שרוב המוסלמים במדינה הם צאצאי תושביה המקוריים של הארץ הזו", מסביר גורם מערבי, המכיר את מלזיה מילדותו. "שאר המיעוטים האתניים, או הגזעים כפי שהם מכונים כאן - הסינים, ההודים והאחרים - הובאו על-ידי הבריטים בתקופת הקולוניזציה, כדי לפתח את כלכלתה של מלזיה. הם צברו נכסים, רכוש ומעמד, שלדעת המוסלמים נגזלו מהם".
סינגפור, הוא מסביר, "הופרדה ממלזיה מחשש שהאוכלוסייה הסינית שבה תפגע במאזן הכוחות האתני וברוב המוסלמי. מאז העצמאות, ובמיוחד תחת ממשלו של מהטיר, נעשה ניסיון מודע ומכוון לחזק את מעמדם הכלכלי, הפוליטי והציבורי של המוסלמים. משנות ה-70 ואילך חל תהליך ברור של הקצנה דתית מוסלמית, והסוגיה הפלסטינית והלכי-רוח אנטישמיים מהווים חלק נכבד שלה".
"מלזיה אחת" כמו המפלגה של ברק
דוברי הממשלה מיהרו להאשים את איברהים בכך שבראיון לעיתון האמריקני הוא הכיר למעשה במדינת ישראל בניגוד מוחלט למדיניותה המוצהרת של ארצו. בערים הראשיות אורגנו הפגנות מחאה סוערות מול מרכזי מפלגתו של איברהים או במקומות שאליהם הוא הגיע כדי לשאת נאומים. המפגינים טענו שהוא "פרו-ישראלי". איברהים נאלץ לפרסם הבהרה רשמית, לפיה דבריו הוצאו מהקשרם, וכי הוא הביע תמיכה בפתרון של שתי מדינות שיבטיח את מלוא זכויותיהם של הפלסטינים בצד צורכי הביטחון של ישראל. הוא חויב אפילו לעלות לרגל למנהיגה הרוחני של מפלגת האיסלאמיסטים "פאס" שעמה הוא מקווה לנצח בבחירות הבאות, כדי להרגיעו בנוגע לעמדותיו הפרו-פלסטיניות.
מפלגת השלטון קיבלה הזדמנות חלומית לנקום באיברהים: לפני שנתיים האשים ראש האופוזיציה את הממשלה בשיתוף פעולה עם ארגוני לובי פרו-ישראליים בארה"ב וכן בהעסקת חברת ייעוץ בינלאומית, "אפקו", שלדבריו "נשלטת על-ידי יהודים ומשמשת את ארה"ב וישראל כדי להשפיע על הפוליטיקה המלזית". בין היתר טען איברהים כי "זה לא צירוף מקרים שממשלת מלזיה פתחה במערכה ציבורית תחת הכותרת 'מלזיה אחת', כשם מפלגתו של אהוד ברק" (בבחירות 1999). והכול, לדבריו, בעצת אותה חברה בינלאומית. "מפלגת השלטון מיודדת עם יהודים מגעילים, שחלקם ציונים", הרחיק איברהים לכת בהצהרותיו. בעקבותיהן פנה ארגון "בני ברית" לסנאט בוושינגטון בדרישה לנתק כל מגע עם איברהים משום שהוא מפיץ רגשות אנטי-יהודיים.
בעקבות הראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" האשימו דוברי הממשלה את איברהים שהוא "זיקית פוליטית", המנסה לרצות את "ידידיו היהודים והאמריקנים" כדי להבטיח שיתוף פעולה מצדם, אם יזכה בבחירות הקרובות. הממשלה המלזית התחייבה מצדה "לא לתמוך במעשים אכזריים או בלתי-אנושיים נגד הפלסטינים", כל עוד מפלגת השלטון הנוכחית מנהיגה את המדינה. "אין לנו גם כל כוונה לקשור יחסים דילפומטיים עם ישראל", הבהיר שר החוץ בפרלמנט.
אך גם בפרק הנוכחי של ההתנצחות הפוליטית "מי יותר אנטי-ישראלי", מיהר מחנהו של איברהים להנחית מהלומה "ישראלית" על ראשה של הממשלה. יותר נכון, על הבוס הקודם שלו, ראש הממשלה לשעבר מהטיר, שעדיין נחשב ל"גורו" של מפלגת השלטון. כדי לגייס את דעת הקהל המוסלמית לצדו טען איברהים כי מהטיר קיים קשרים עם שלושה ראשי ממשלה ישראלים, ובכך הפר את מחויבות מלזיה לעניין הפלסטיני.
הממשלה פרסמה כתגובה להאשמות שלושה מכתבים שכתב מהטיר ליצחק רבין, לבנימין נתניהו ולאהוד ברק במהלך שנות ה-90, כשהמו"מ לשלום בין ישראל לפלסטינים היה בעיצומו. שני המכתבים הראשונים מהווים תשובה למכתבים שנשלחו על-ידי רבין ונתניהו עם עדכונים לגבי ההתפתחויות בתהליכים המדיניים. בסיום מכתבו לרבין, שנשלח לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הוסיף מהטיר בכתב ידו: "אני מייחל ליחסים נורמליים עם ישראל".
המכתב לברק, לאחר ניצחונו בבחירות ב-1999, כולל ברכות על "ההישג המרשים" וגם הבעת תקווה: "הפלסטינים הקריבו קורבנות גדולים. הם אינם דורשים עוד את חיסולה של מדינת ישראל. הם אפילו מוכנים לחלק איתכם את ירושלים. הגיע הזמן שישראל תגיב בחיוב".
"אם אכן יתרחש מהפך פוליטי בבחירות הבאות, הוא רק יביא להקצנה נוספת, שכן האיסלאמיסטים הרדיקלים הם חלק מהכוחות המתנגדים לממשלה", מעריך פעיל האופוזיציה. "האיסלאמיסטים נתפסים כפוליטיקאים נקיים וטהורים מול מערכת שלטון מסואבת ומושחתת. הם יקבלו קולות לא מעטים גם ממצביעים סינים והודים. כולם כאן מוכנים ללכת רחוק, כדי להביא סוף-סוף להפלת מפלגת השלטון הנצחית. הם לא ממש חושבים איזו משמעות תהיה להצבעתם על חייהם כאן בעתיד".
לפנייה לכתב/ת 
