מה עובר על החינוך הציוני-דתי?

לפני יותר מעשור נבחר בני הבכור להיות אחד מהנגנים המרקידים את חבריו באחד ממוסדות "נועם" בראש חודש אדר. הוא ניגן את "משהו" (Something) של ג'ורג' הריסון. שלא נטעה, לא שרו אפילו מילה אחת מתוך השיר שיש המדרגים אותו כשיר האהבה הגדול ביותר בכל הזמנים. חס ושלום! רק הגיטרה יבבה. ראש הישיבה שעבר במקרה בסביבה נכנס בסערה וביקש מבני, שהיה אז בכתה י"א, להפסיק מיד. "אנחנו לא מנגנים שירים כאלה".

אני מכיר את ראש הישיבה עוד מתקופת לימודיי בישיבת ההסדר "כרם ביבנה". הוא היה בן שבע כשהריסון המנוח כתב את שירו (1969). אף לא אחד מתלמידיו נולד באותה שנה, גם לא חלק מהוריהם, אבל לא מתווכחים עם איש חינוך.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מהרסייך ומחרימייך ממך ייצאו / עידו דניאל

אין עוד אחד כמוהו. פרידה מגדול ידידי ישראל / סלי מרידור

מה קרה לחלקים גדולים מהציבור הציוני הדתי שנגררו אחרי חינוך דתי קיצוני? כיצד חדרו נורמות האופייניות לחרדים למעוז החינוכי של הציונות הדתית? במיוחד בתחום החינוך, אנו יודעים שהבשלה יכולה לארוך זמן רב, אבל בסופו של דבר היא מתרחשת אם נרצה ואם לאו. להבדיל, אנו יכולים להסביר את ההתעוררות של העם הפלסטיני החל משנות ה-80 של המאה שעברה בעקבות הבשלה חינוכית שקדנית. אבל החינוך הציוני-דתי בארץ ישראל קיים לפחות 100 שנים.

מעצבי המדיניות של החינוך הממלכתי דתי (חמ"ד) שקדו במשך שנים רבות על טיפוח תוכנית חינוכית קיצונית. מי שעוקב אחר החוזרים שהוציאו ראשי המינהל הדתי מגלה תהליך הדרגתי של הקצנה. כל ראש מינהל הוסיף שלב בבניין האידיאולוגי החינוכי. בשלב ראשון קבעו, שמטרת החינוך הציוני הדתי הוא להחיל את הדת על כל תחומי החיים. למשל, על התלמיד ללמוד פיסיקה כדי שיהיה בידיו כלי להבין את הלכות עירובין. חשוב ללמוד מתמטיקה שכן זו הדרך היחידה בזמננו לקידוש החודש. התוצאה היא "פתיחות מגויסת".

בשלב שני קבעו קברניטי החינוך הממלכתי דתי בפנייתם למחנכים, שאין תחומים אפורים שהדת "ניטרלית" לגביהם. ממילא החינוך הראוי איננו לנטילת יוזמה ולהכרעה כי אם לצייתנות. בשלב שלישי קבעו שערך חשוב הוא להישמע ל"גדולי תורה" ולמנהיגים רוחניים. התלמיד מאבד את שרידי ההכרעה העצמית. ומה אם המנהיג הרוחני קורא לסרבנות גיוס?!

הרף שהציבו מעצבי מדיניות החמ"ד היה גבוה וקיצוני. חמור מכך, הוא היה מנותק לחלוטין מחלק גדול מהציבור הציוני הדתי. התהווה פער עמוק בין מה שהתלמיד ספג בבית הספר לבין מה שחווה בביתו. באותה מידה הייתה מדיניות החמ"ד מנותקת מציבור מזרחי לא מבוטל שבאורחות חייו היה מסורתי אך לא שומר מצוות באופן המוקפד. המעבר של חלק נכבד מציבור זה לחינוך של מוסדות ש"ס הוא פרשייה בפני עצמה.

צייתנות ודחיית המודרנה

הפער שנוצר התמלא באמצעות החינוך הציוני הדתי האלטרנטיבי. מוסדות נועם-צביה הגשימו בעצם את החזון של קברניטי החמ"ד. הם הציעו חינוך תורני מוגבר, שלימודי החול השתרבבו לתוכו. אולם רק המעמד הבינוני הגבוה היה יכול להיענות לתשלומים שגבו מוסדות אלה מההורים. מוסדות אלה נמצאים תחת אגף "חינוך מוכר שאינו רשמי" של משרד החינוך, ממש כמו המוסדות החרדיים. ראשי החמ"ד ניסו להיאבק ברשת חינוכית זו, אף על פי שהם עצמם יצרו את התנאים (לפחות האידאולוגיים) להופעתה.

זרם נוסף שהתהווה כתגובת נגד למדיניות החמ"ד הוא אמי"ת. התפשטותו המסחררת של זרם זה, שאליו מסתפחים מדי פעם גם מוסדות חינוכיים קיימים, התרחשה בראשית שנות האלפיים. גם הוא, כמו מוסדות נועם-צביה,משתייך לאגף "מוכר שאינו רשמי" מבחינת רישוי המוסדות למרות שהפיקוח הוא של החמ"ד. מלכתחילה היה זרם זה קרוב ברוחו לאידיאולוגיה של "נאמני תורה ועבודה". הוא נועד להיות ליברלי, אבל מאחר שהתרחבותו תבעה סגל של מנהלים ומורים, וחלקם הגדול צמח בישיבות הסדר ובמדרשות לנשים, הרי שחלה נסיגה לכיוון שהתוו קברניטי החמ"ד.

חוקרים מאפיינים פונדמנטליזם בתכונות אחדות:

1. קריאה לשוב לדת ה"מקורית" תוך דחיית המודרנה והחילון.
2. ייחוס משקל מהותי למנהיג רוחני כריזמטי.
3. צייתנות שלא מתוך הכרעה אישית אלא מתוך קבלת סמכות.
   

תכונות אלה אפיינו כולן את דרכו של החינוך הממלכתי דתי. אפשר להרחיב בהשפעת החינוך על הצעירים שבשנות השבעים גדשו את "גוש אמונים" ואכלסו את ההתנחלויות ובסוגיות נוספות. השאלה הגורלית היא, עד כמה יוכל החינוך הממלכתי דתי להתחפר בעמדות המסורתיות ולהחמיץ את הזיקה הישירה לשטח. צעירים דתיים גודשים את הצבא, השב"כ, התקשורת והפוליטיקה (נפתלי בנט כבר אמרנו?). האם באמת יוכלו להמשיך ולהדחיק את השכבה הבסיסית הקיצונית שהתחנכו לפיה?

הכותב, פרופ' דב שוורץ, הוא ראש היחידה ללימודים בין-תחומיים באוניברסיטת בר-אילן. בעבר כיהן כדקאן הפקולטה למדעי הרוח.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il