לא רק קונטיקט: טבח המוני שהביא לשינוי בעולם
הטבח בקונטיקט אינו תופעה ייחודית לארה"ב. בסקוטלנד, באוסטרליה, בגרמניה ובפינלנד אירעו מקרים של מסעות הרג חסרי פשר וברבים מהמקרים הם הביאו לחקיקה מחמירה - במיוחד כשילדים נרצחו. אבל האם היה זה אפקטיבי?
אם יש מי שמבינים ללבם של תושבי ניוטאון, קונטיקט, שם נרצחו 26 בני אדם בירי בבית ספר יסודי, אלה תושבי דאנבליין – עיירה סקוטית שמסע ההרג בבית ספרה הביא לשינוי חוקי הנשק בבריטניה. ברשימה הכואבת של מקומות שסבלו ממקרי ירי המוני שהצליחו להביא לשינוי נמנות גם אוסטרליה ופינלנד.
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
במרס 1996, צעד תומס המילטון בן ה-43 לבית הספר היסודי בדאנבליין הקטנה וירה למוות ב-16 תלמידי גן ובמורתם. הוא השתמש בארבעה כלי נשק שהוחזקו כחוק. בשבועות שלאחר מכן גיבשו פעילים בעיירה המונה רק 8,000 תושבים את תנועת Snowdrop, על שם הפרח הראשון של האביב, ששמה למטרה להביא לשינוי חקיקה הנוגעת לנשק. תוך שבועות אספה התנועה 750 אלף חתימות. בשנה שלאחר מכן עוגן האיסור בחוק.
תושבים בדאנבליין התאספו באנדרטה המקומית כדי לחתום על ספר ניחומים שישוגר לניוטאון, אך נמנעו מלהשיא עצה לאמריקנים. "זה לא תפקידנו להגיד לארה"ב מה לעשות בנוגע לפיקוח על נשק, זה תפקיד התושבים שם", אמר טרנס אובריאן ממועצת העיירה, "מה שקרה כאן היה דומה בהיבטים רבים, אבל התרבות בכללותה שונה".
בארה"ב השיעור הגבוה ביותר בעולם של החזקת כלי נשק בידי אזרחים – 89 כלי נשק לכל 100 תושבים, על פי מכון Small Arms Survey בז'נבה. אמריקנים רבים מבקשים להגן בעוז על התיקון השני לחוקה – "הזכות לשאת נשק", וחלקם טוענים כי דווקא חימוש אנשי צוות בבתי ספר יכול למנוע מקרי רצח.
התומכים בחקיקה מגבילה מרבים להזכיר גם את המקרה של הירי ההמוני בטזמניה ב-1996, שבו נרצחו 35 בני אדם – ואת התגובה הדרמטית. תוך 12 יום הממשלות האזוריות והפדרליות במדינה הסכימו להחמיר את חוקי הנשק ואסרו כליל על החזקת נשק חצי-אוטומטי כמו רובה Colt AR-15 שבו השתמש הרוצח. אדם לנזה, הרוצח מניוטאון, השתמש גם הוא ברובה חצי-אוטומטי.
בטזמניה הוגבלה הזכות להחזיק נשק לאזרחים בעלי צורך מיוחד בכך או ליורים מקצועיים שהשתייכו למועדון ספורט. כ-700 אלף כלי נשק נקנו מתושבים שזכותם נפסלה והושמדו על ידי המדינה. הפוליטיקאים שייצגו מחוזות כפריים שבהם ציידים וחוואים רבים, לא אהבו את השינויים, אולם כמו במקרה של דאנבליין, כוחה של דעת הקהל גבר והשפיע על פוליטיקאים מרחבי הקשת הפוליטית.
גם בקנדה שונו החוקים לאחר שיורה שונא-נשים ירה למוות ב-14 סטודנטיות להנדסה במונטריאול ב-1989. ואותו הדבר אירע גם בגרמניה, לאחר שתלמיד בן 19 שסולק מבית הספר הרג 16 אנשים, בהם 12 מורים, בעיר ארפורט ב-2002.
אפילו פינלנד חובבת הנשק – שבה 45 כלי נשק לכל 100 נפשות – החמירה את החוקים לאחר שתי תקריות ירי בבתי ספר תיכוניים ב-2007 ו-2008. הגיל המותר בחוק להחזקת נשק הועלה ולמשטרה ניתנה סמכות רחבה יותר לביצוע בדיקות רקע למבקשי הרישיון.
האם החקיקה עובדת?
אבל האם הצעדים היו אפקטיביים? במקרה של אוסטרליה, נראה שהשינוי דרמטי. מ-1981 ועד לטבח בטזמניה ב-1996 אירעו 12 תקריות ירי המוני שבהן נהרגו חמישה בני אדם לפחות. ב-16 השנים שחלפו מאז לא אירע אף ירי המוני. כתב העת Injury Prevention דיווח ב-2006 כי הסיכוי למות בירי באוסטרליה קטן ב-50% תוך עשור.
על פי האו"ם, ב-2010 היו באוסטרליה 0.1 רציחות בירי לכל 100 אלף תושבים – פחות ממחצית השיעור בעשור שלפני כן. בארה"ב גדול שיעור זה פי יותר מ-30 ועומד על 3.2 לכל 100 אלף תושבים.
אבל הקשר בין חקיקה לפשע אינו חד משמעי. "האירוניה בבריטניה היא שבארבע השנים אחרי 1998, אז נאסרה כליל החזקת נשק אישי, הפשע המזוין המשיך לפרוח", אומר פיטר סקוויירז, פרופסור לקרימינולוגיה באוניברסיטת ברייטון. הוא תולה זאת בפעילות של כנופיות רחוב, בזיוף כלי נשק ובשימוש מחודש בהם.
סקוויירז סבור כי בטווח הארוך החקיקה לא הביאה לשינוי. מאז 2002 שיעור הפשע המזוין בבריטניה בירידה – תהליך שמתרחש גם במדינות מערב אחרות. אבל לדבריו, "בארבע השנים הראשונות זה היה בדיוק לפי התרחיש הקלאסי שמתאר ה-NRA", איגוד הרובים הלאומי האמריקני. הארגון מציב לעתים קרובות כדוגמה את אזור האלפים השווייצריים שבו נשק פרטי רב אך שיעור פשיעה נמוך.
כמו בארה"ב, בשווייץ תרבות נשיאת נשק חזקה ומועדוני הירי רבים. אבל היא שונה מארה"ב בכך שקיימת בה גם מיליציה שאליה מגויסים רוב הגברים במעין שירות מילואים. המשרתים רשאים להחזיק את נשקם בבתיהם, כך שבמדינה שבה פחות משמונה מיליון תושבים יש 2.3 מיליון כלי נשק לפחות, רבים מוסתרים תחת מיטות ובארונות.
אבל מצד שני, רוב התחמושת שמורה היטב בבסיסי צבא מקומיים ורוב המשתמשים בנשק עברו אימון צבאי. וגם שווייץ נאלצה לעשות חשבון נפש לאחר שפרידריך לייבכר פתח בירי חסר הבחנה בעיר האמידה זוג שבצפון המדינה, בספטמבר 2001. הוא הרג 14 בני אדם לפני שירה בעצמו, ככל הנראה בשל סכסוך עם פקיד מקומי.
הטבח, לצד הקמפיין להורדת שיעור ההתאבדות הגבוה, הובילו למשאל עם בשנה שעברה. המשאל הציע שאמצעי לחימה צבאיים יוחזקו בבסיסים ומכירות הנשק האוטומטי ייאסרו. התושבים דחו זאת מכול וכול.
גם מי שתומכים בהתלהבות בחקיקה מחמירה חייבים להודות כי אין היא ערובה להפסק האלימות. החוקים המחמירים של נורבגיה לא מנעו מאנדרס ברינג ברייויק לירות למוות ב-69 בני אדם, רובם נערים, באי אוטויה ביולי אשתקד. הוא השתמש ברובה ובאקדח שרכש באופן חוקי לאחר שהצטרף למועדון ירי והשתתף בקורס ציד.
התומכים בהגבלה עדיין סבורים שהחלופה גרועה יותר. "אין שום חוק שיכול להבטיח שלא יהיה טבח לעולם", אמר שר הפנים הבריטי לשעבר, ג'ק סטרו, שהכניס לתוקף את האיסור על נשק ב-1997, "אבל ככל שאתה מחמיר את החוק, כך אתה מצמצם את הסיכון".
לפנייה לכתב/ת 
