הכל קשור להכל: "סיפורים יכולים להציל"

כמו שחרזאדה, המצילה לא רק את עצמה ממוות בכך שהיא מספרת למלך סיפור לילה אחר לילה, אלא גם מצילה את המלך מכאבו הטרגי והנורא שגרם לו לבצע מעשי אימה, כך גם מרית בן ישראל בספרה החדש "סיפורים יכולים להציל", מבצעת הצלה כפולה. היא מעוררת אצל הקוראים את התחושה הפיזית כמעט בדבר כוחם של סיפורים, ולצד זאת, היא מגוללת את קורותיה שלה דרך יצירות אמנות, ואת האופן בו הסיפורים הצילו אותה.

• כדור הבדולח של האחים גרים
• "הכאב " של מרגריט דיראס
• הדברים שלא יאמנו בילדות ובשירה
  

"סיפורים יכולים להציל" מצטרף למפעל פרטי - כמעט אינטימי - של בן ישראל, שבו היא מפרקת לגורמים בעדינות וברגישות את חומרי הגלם מהם מורכבת התרבות המערבית. לצד כתיבתה הספרותית, בן ישראל עוסקת באמנות רב-תחומית (בין השאר בתיאטרון בובות, תיאטרון חפצים, אמנות המיצג) ובכתיבה עיונית חופשית, אסוציאטיבית, אך מאוד מעמיקה, על אמנות פלסטית, ריקוד, איור, ספרי ילדים, ובעיקר על מעשיות ואגדות.

"סיפורים יכולים להציל". מרית בן ישראל מטיילת בין האגדות

הרשימות שפרסמה בבלוג שלה, "עיר האושר", פרויקט עצמאי ופופולרי מאוד ברשת, היוו נקודת מוצא לשני ספרים ייחודים בנוף הכתיבה העיונית הישראלית: "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף ב'ספר הדקדוק הפנימי'" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), וכעת, "סיפורים יכולים להציל" (סדרת "מפתחות", עם עובד וסל תרבות).

יותר מאגדה

די בקריאת תוכן העניינים של הספר בכדי לראות עד כמה הוא חריג במחוזותינו. בן ישראל בוחנת מעשיות מוכרות כגון "כיפה אדומה", "הדייג ואשתו", "מוכרת הגפרורים הקטנה", "חייל הבדיל האמיץ" ו"בגדי המלך החדשים" - אך לאלו מצטרפות השוואות ואנלוגיות לצד חשיפת הקשרים מפתיעים ומרתקים לבורחס, פיקאסו, אקירה קורוסאווה, ברטולד ברכט, עגנון, יוזף בויס ועוד ועוד. בשונה מכותבים אחרים, בן ישראל לא מבצעת מה שמכונה Name Dropping.

בהפוך לזה, היא מגרה את הקוראים באמצעות אותן השוואות והקבלות, להתבונן במעשיות דרך פריזמות חדשות ומגוונות ולקרוא אותן שלא דרך פרספקטיבה פסיכואנליטית (כמו שעשה ברונו בטלהיים), אלא כנדבך תרבותי ואמנותי בעל הדהודים, הקשרים והרמזים תרבותיים נוספים. העושר הגלום במעשה הזה הוא עצום, ובן ישראל מיטיבה לנסח מחשבות פרטיות, חוויות אישיות ותזות אמנותית בצורה משכנעת, קוהרנטית ומלאת תנופה ספרותית.

ואכן, "סיפורים יכולים להציל" הוא הדבר הרחוק ביותר מספר עיון יבש ודידקטי. כל כולו חדוות האמנות והיצירה, ובן ישראל בוחרת במכוון לשקע את עצמה ואת עולמה הפרטי בניתוחים הספרותיים והתרבותיים שהיא מבצעת. בכך טמונה גם מלכודת, בגלל טשטוש הגבולות בין הכותבת למושאי הכתיבה. אך בן ישראל מדלגת בקלות מעל משוכה זו, על ידי כתיבה שיש בה מן הפרוזאיות והליריות גם יחד, בעוד אהבתה למעשיות הללו ולתרבות בכלל, ניכרת בכל משפט.

השתקעות זו כמעט מדבקת, ובל יופתע הקורא אם ימצא עצמו מרחף על גבי שטיח הקסמים שאורגת בן ישראל, כאילו הוא קורא באחת מאותן מעשיות מופלאות הנידונות בספר.

פירושים שהם פלאים

בעשותה כך, יוצרת בן ישראל רשת עצומה, כמעט אינסופית, של נקודות השקה בין יצירות אמנות מזמנים ומקומות שונים. כתיבתה אינה חד כיוונית. היא אינה מנתחת את המעשיות ומבקשת להבינן, אלא מציגה את הדיאלוג של מעשייה עם יצירה אחרת, ושל יצירה מאוחרת עם אותה מעשייה - או את האופן בו ניתן לפרש יצירה מהמאה ה-20 דרך חזרה למעשייה בת מאתיים שנה.

הדו-כיווניות הזאת מחוללת פלאים ממש, והפרקים החזקים ביותר בספר

(על "אלף לילה ולילה", "חייל הבדיל האמיץ", "מוכרת הגפרורים הקטנה" ו"הדייג ואשתו") אינם רק מחכימים, מעשירים ומעניינים אלא גם מרגשים, הודות ליכולת המרשימה של בן ישראל לחשוף באומץ את המקומות הכואבים, את הפצעים שלעולם לא מגלידים.

ייתכן מאוד שקסמו של הספר נובע מהיעדר הדידקטיות. בן ישראל מפענחת, אך אינה מפרשת. היא לא כותבת מתוך כוונה ללמד אותנו או להסביר לנו. היא מבקשת לחשוף, להסיר את הלוט, לגרות ולהצביע על נקודות מעניינות. בכך נבדל הספר מספרי עיון רבים על אודות מעשיות, שכל מטרתם הוא לקבע את התזה של הכותבים על היצירות. בן ישראל נותנת למעשיות מקום של כבוד, והיא מכירה בכוחן האלמותי להיוותר בלתי פתירות עד תום. מתוך ההבנה הזאת היא קוראת אותן וכותבת עליהן, ואולי רק אם נפנים זאת כמוה, נגלה שגם אותנו סיפורים יכולים להציל.

"סיפורים יכולים להציל", מאת מרית בן ישראל. הוצאת עם עובד וסל תרבות. סדרת "מפתחות". 162 עמ'.