2012 - סוף העולם!

2012 הייתה שנת ספורט מאסיבית. זה מה שקורה, בדרך כלל, כאשר היורו והאולימפיאדה חולקים את אותו הקיץ פעם בארבע שנים. הזכרונות נפלאים, אבל בגלל שעולם הספורט טס בקצב מהיר, רובם ייעלמו מהר ויוחלפו בזכרונות אחרים.

מסיבת סיום שנה ב-ynet ספורט:

• אתם בחרתם את ספורטאי השנה: והזוכים הם...
  

• השנה המשוגעת בספורט האמריקאי
• השנה המתוקה בטניס: מאנדי מארי עד אנדיוני
• מבאלוטלי ועד פמלה: ציטוטי השנה
• הלהיטים ביוטיוב שאתם אהבתם
  

אבל בכל שנה יש כמה רגעים שנחרתים עמוק במוח, לא רק של חובבי ספורט ממוצעים אלא בכלל. אלה הם הרגעים שהופכים למיתוסים של ספורט, רגעים מכוננים שנשארים לנצח וחוזרים שוב ושוב בסיפורים נלהבים של אוהדים עם עיניים נוצצות גם לאחר שנים. יש המון רגעים כאלה, שרובנו לא זכינו לראות, רק שמענו עליהם או קראנו עליהם. אבל במיתוסים העתידיים האלה אפשר יהיה להשוויץ לנכדים – "אני עוד זוכר כש...". וכשתקראו את הכתבה אולי תידהמו לרגע, "מה, כל זה קרה השנה?"

(איור: ליאו אלטמן)

שיא המדליות של מייקל פלפס  

לאולימפיאדת בייג'ינג היה את הרגע בו מייקל פלפס זעק עד לשמיים בטירוף אחרי הפיניש של ג'ייסון לזאק שסידר לו מדליית זהב נוספת. בלונדון זה היה פחות דרמטי, אולי לא מרשים כמו 8 מדליות הזהב בסין – אבל ההישג מונומנטלי. כי פלפס הגיע ללונדון כשחיין אחר. הוא כבר לא היה דומיננטי כמו בעבר, רבים הטילו ספק ביכולת שלו, סימנו כבר אחרים כיורשים שלו. את האולימפיאדה הוא פתח עם משחה מאכזב ומקום רביעי ב-400 מעורב אישי. זה רק חיזק את התחושה שאולי פלפס כבר לא יכול לעמוד בסטנדרטים של עצמו.

עוד ב-ynet ספורט:

• המאמן האגדי עמנואל שפר הלך לעולמו
• יוסי בניון יחזור ללבוש את מדי ארסנל?
• הספורט המוטורי מקבל הכרה. צפו בכתבה
  

למחרת כבר התחיל זרם המדליות. זה נפתח "רק" עם מדליית כסף במשחה השליחים, אבל בהמשך פלפס לקח ארבע מזהב ועוד אחת מכסף. על הדרך הוא הפך לשחיין הראשון בהיסטוריה שזוכה באותה משחה בשלוש אולימפיאדות רצופות – ועוד בשני מקרים, 200 מעורב אישי ו-100 פרפר – וכמובן, קבע את שיא המדליות האולימפיות בכל הזמנים לכל ספורטאי, 22, 18 מהן מזהב, שיא נוסף. פלפס כבר לא יחזור לבריכה, אבל אנחנו זכינו לראות השנה את הפרק האחרון והמפואר של האגדה שלו. ווינר אמיתי, שחיין נחוש וכשרוני בצורה נדירה, שלעג לכל מי שטען שהוא כבר לא מסוגל.

שיא השערים של לאו מסי

הגדולה של מסי היא בבנאליות של הגאונות. 91 שערים ב-12 חודשים הם מספר בלתי נתפס. זה יותר ממה שקבוצות שלמות מבקיעות בשנה, אפילו שנתיים. ובכל זאת, איכשהו קרה שהתרגלנו לזה. העובדה שהוא הבקיע יותר צמדים משערים בודדים עוברת בשקט, כל שלושער מתקבל בהבנה, אפילו בחצי חיוך. כי זה כבר דבר שבשגרה לראות את לוח התוצאות מהבהב שוב ושוב עם שמו.

תקצירים ב-ynet ספורט:

• צפו במכבי ת"א חוזרת לפסגת ליגת העל
• צפו ב-3:4 המטורף של יונייטד על ניוקאסל
• גם תקצירי ליגת העל בכדורסל פה
• ולקינוח: תקצירי מכבי ת"א ביורוליג
  

אבל נסו רגע לנתק את עצמכם משגרת ההבקעות ולחשוב על זה בעיניים של מי שלא מכיר את הנושא. תחשבו איך הייתם מסבירים את התופעה למרטי מקפליי מ"בחזרה לעתיד" שהיה מגיע עם הדלוריאן ל-2012 ומבקש קצת פרטים על כוכב הספורט הגדול בעולם. ואם תעשו את זה, תבינו שזה מעבר להסבר או למילים, ופתאום תקלטו את הגדולה של מה שחוויתם עם מסי השנה, וזה ידהים אתכם. מסי הוא פנומן. יחיד בדורו. ההישג שהוא קבע יכול להישבר על ידי אדם אחד בלבד, מסי בעצמו, וקשה לראות איך ישוחזר בעתיד.

מצעד האליפות של מנצ'סטר סיטי (צילום: EPA)

האליפות של מנצ'סטר סיטי  

לא חשוב איך האליפות הזו הייתה מושגת, ולא חשובים כל השייח'ים שמימנו את הדרך אליה, אוהדי מנצ'סטר סיטי היו הופכים אותה למיתוס משלהם. ולעזאזל שאר העולם. כי הם חיכו לה 44 שנים וכבר פחדו שלא תחזור. אבל הדרך בה היא הושגה הפכה אותה למיתוס ספורטיבי עולמי שלא יישכח. כי סיטי זכתה באליפות במחזור הסיום הגדול בכל הזמנים, אולי לא רק באנגליה, עם שער במאית השנייה האחרונה האפשרית, ועוד על חשבון מנצ'סטר יונייטד, שהשאירה את סיטי בצל ביריבות העירונית.

יונייטד הייתה בדרך הבטוחה לאליפות. היא הצליחה לפתוח פער מסיטי ככל שהעונה התמשכה, והגיעה למרחק 8 נקודות. ואז היא נחנקה. התוצאות פתאום לא הגיעו בקלות, וההפרש נחתך לשלוש נקודות לפני הדרבי. סיטי ניצחה בו 0:1, השלימה את סגירת הפער שני מחזורים לסיום, והחזיקה ביתרון השברירי של הפרש השערים עם הכניסה למחזור הסיום.

על הנייר היה קל יותר לסיטי – משחק ביתי מול ק.פ.ר, בעוד יונייטד יצאה לסנדרלנד. יונייטד גם כבשה מוקדם והחזיקה ב-0:1 עד לסיום – אבל מה שקרה לסיטי היה מוטרף. יתרון 0:1, מהפך של ק.פ..ר ל-1:2 למרות שהייתה בעשרה שחקנים ושוויון בדקה ה-92. אבל 2:2 לא הספיק בגלל הניצחון של יונייטד. בזמן שאוהדים בשני האצטדיונים היו בשיא המתח, סרחיו אגוארו שלח לרשת את שער הניצחון בדקה ה-94 כדי להשלים 2:3 ואת האליפות המטורפת בהיסטוריה.

בולט. אז דיברו לפני (צילום: אורן אהרוני)

הטריפל-דאבל של אוסיין בולט  

קודם לכן הזכרנו את פלפס. גיבור אחר מבייג'ינג, אוסיין בולט, הגיע במצב דומה ללונדון, פחות או יותר. גם כאן היו מבקרים שטענו שלא יוכל לשחזר את הישגיו. ההבדל הגדול היה שהיכולת שלו לא הוטלה בספק – אלא שסומן האיש שיתפוס את מקומו, יוהאן בלייק. חברו מג'מייקה עשה זינוק אדיר ב-2012, ובמבחנים לאולימפיאדה השאיר את בולט מאחור. הכל היה מוכן לחילופי השלטון, ורק האלוף האולימפי לא היה מוכן לזה.

מהרגע הראשון כל המצלמות היו עליו, הוא פלירטט עם הקהל, עשה פוזות. הוא פשוט הגיע עמוס בביטחון עצמי ובאמונה, לא היה לו לרגע חשש שמישהו ייקח לו את אור הזרקורים. גם ב-100 מ' וגם ב-200 מ' הוא חרך את המסלול, ולמרות שלא קבע שיאי עולם חדשים, לא הותיר צל של ספק בנוגע לניצחון, כשבלייק וכל השאר מתקשים לעמוד בקצב שלו. בהמשך הוא השלים, יחד עם בלייק, זהב שלישי גם בשליחים, בדיוק כמו שעשה בבייג'ינג.

העולם מת עליו. למרות השחצנות, הוא בדיוק מה שהקהל אוהב לראות. הוא נותן שואו. אבל לא כדאי להתמקד בנושא הזה ולהתעלם מהחלק המרכזי – ב-2012 הוא הפך לסיפור לדורות. כבר לא האצן שהטריף את העולם באולימפיאדה אחת, אלא ככל הנראה הספרינטר הגדול בכל הזמנים שחיזק את מעמדו.

אספניה אספניה. דור הזהב של ספרד מנפיק תארים (צילום: AP)

התואר השלישי ברציפות של ספרד  

עד שהגיעה נבחרת ספרד הנוכחית, זכייה בשני טורנירים גדולים רצופים – מונדיאל ויורו, ולא חשוב הסדר, הייתה עניין נדיר למדי. ספרד לא התייחסה בכלל לשניים, היא הלכה בכלל על השלישי והפכה לנבחרת הגדולה בהיסטוריה. תתווכחו, לא תסכימו, אבל מבחינת הישגיות אין נבחרת שמשתווה אליה. ברגעים רבים, גם מבחינת היכולת.

והקטע המשעשע בזכייה השלישית הזו, אליפות אירופה 2012, הוא מטח הביקורות שספרד חטפה לאורך הטורניר, חלקן מוצדקות. ויסנטה דל בוסקה החליט להמציא מחדש את הכדור, ובגלל חוסר האמונה בחלוצים שזימן לסגל, עלה במערך נטול חלוצים ברוב המשחקים, עם ססק פברגאס כ"חלוץ מזויף". רוב הזמן זה לא נראה מבטיח, היכולת של הנבחרת הייתה בינונית ומטה, ועדיין, היא צלחה את כל השלבים והגיעה לגמר.

והמפגש ההוא מול איטליה היה כבר סיפור אחר. זו הייתה פסגת המיתוס, רגע השיא של שלושת הטורנירים האלה. במקום עוד 0:1 קטן, ספרד שיחקה כדורגל מושלם ומתסכל וניצחה 0:4 במשחק בו הייתה יכולה לכבוש עוד כמה שערים. זו הייתה תצוגת כדורגל נטולת פגמים, הכי טהורה שאפשר. תואר רביעי ברציפות? אולי. בינתיים תתענגו על הזכרונות של הנבחרת המדהימה הזו, שנראית יותר ויותר בלתי מנוצחת ככל שהזמן עובר.

ג'יימס. הוריד את הקוף מהגב(צילום: EPA)

האליפות הראשונה של לברון ג'יימס  

זה הימור, אבל יכול להיות שכאן, למעשה, התחיל המיתוס. לאף אחד אין ספק שלברון ג'יימס הוא אחד משחקני הכדורסל הגדולים שנולדו בכל הזמנים.

הבעיה שלו הייתה המחסור באליפות. כל שחקן אליו הושווה לברון הצליח לקחת את הקבוצה שלו עד לתואר, ורק הוא, גם בקליבלנד בשנים היפות וגם בעונת הבכורה של הגלאקטיקוס במיאמי, תייג את עצמו כלוזר נצחי. כי לא רק שהוא נכשל בזכייה באליפות, אלא גם שהיכולת שלו באותן סדרות גמר הייתה רחוקה מהמציאות.

השנה הוא כבר לא יכול היה לחכות. ואף אחד לא יכול לומר יותר שהוא לא מתעלה כשצריך. מיאמי נקלעה לפיגור 3:2 בגמר המזרח מול בוסטון, ובמשחק השישי, באולם של הסלטיקס, לברון צלף 45 נקודות יחד עם 15 ריבאונדים כדי להשוות את הסדרה בדרך לניצחון במשחק השביעי. בסדרת הגמר מול אוקלהומה סיטי הוא לא נרתע מההפסד במשחק הראשון, והיה האיש הבולט של ההיט בדרך ל-1:4. הוא זכה בתואר המיוחל, וגרף את פרס ה-MVP של סדרת הגמר.

כשיביטו אחורה על הימים הגדולים של ג'יימס, יעצרו ב-2012. כי השנה הוא קילף את כל סימני השאלה והספקות, והצטרף למועדון של הגדולים. מה שיקרה מכאן תלוי בעיקר בו.