מ-1948 ועד "עמוד ענן". ישראל מכורה למלחמות
עם ממוצע של מלחמה אחת כל 8 שנים מאז עצמאותה, גילתה ישראל נטייה למלחמות צודקות ("ששת הימים") ולעימותי ברירה ("עופרת יצוקה") מתוך אמונה ששימוש בכוח הוא כלי אפקטיבי להשגת מטרות. מה אפשר להסיק מזה על הסכסוך עם איראן?
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
הדוקטרינה של מלחמה צודקת מציבה כמה תנאים לשימוש מוצדק בכוח: סיבה צודקת - מניעת נזק מסיבי לצד היוזם; כוונה נכונה - אין שימוש נסתר ופסול בסיבה הצודקת, כגון למטרות נקמה; רשות מוסמכת - החלטת היציאה למלחמה מתקבלת על ידי רשות לגיטימית ובשיקול דעת; מוצא אחרון - כל החלופות האחרות לתיקון הנזק הצפוי מוצו ללא הצלחה; מידתיות - הכוח המופעל הוא מידתי ביחס לנזק שייגרם למדינה בהיעדר שימוש זה. על פי עקרונות אלו, הקריטריון המרכזי ליציאה למלחמה הוא הגנה עצמית. זהו גם סוג המלחמה היחידי המותר על פי סעיף 51 לאמנת האו"ם.
דוקטרינת הצדק במלחמה גם היא מציגה עקרונות יסוד לאופן השימוש בכוח בזמן מלחמה. אלה כוללים את עקרון ההבחנתיות - פעולות האיבה מכוונות נגד לוחמים ולא נגד אזרחים; מידתיות - האבידות האזרחיות שייגרמו חייבות להיות נמוכות בהרבה מן התועלת הצבאית של מתקפה צבאית; נחיצות צבאית - כל פעולה צבאית חייבת להיות נחוצה על מנת להכניע את צבא היריב.
ישראל מפסידה כשהיא מפירה את הכללים הבינ"ל
על פי הקריטריונים הללו, חלק גדול מן המלחמות הבינלאומיות מאז חתימת אמנת ז'נבה הראשונה ב-1864 לא עמדו במבחן המוסרי של מלחמה או של ניהול מלחמה. המקרה הישראלי תופס מקום טוב באמצע. רק שלוש מבין שבע המלחמות שבהן השתתפה ישראל עמדו במבחן המוסרי: מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, ומלחמת יום הכיפורים. בשאר המלחמות - מלחמת סיני, מלחמת ההתשה ושתי מלחמות לבנון - הפרה ישראל הן את כללי הצדק של היציאה למלחמה והן את כללי השימוש בכוח בזמן מלחמה. אין זה גם מקרה שבשלוש מן המלחמות הללו לא יצאה ישראל כשידה על העליונה.
תופעה חשובה אך מוזנחת בחקר המלחמה היא תופעת ה-Fightaholism, ההתמכרות לאלימות. מסתבר כי השימוש המסיבי בכוח אינו מתחלק באופן אקראי בעולם הפוליטי. חלק קטן (כ-13 אחוזים) מכלל המדינות שהיו קיימות במערכת הבינלאומית ב-196 השנים האחרונות אחראיות למעורבות ב-90 אחוזים מן המלחמות שפרצו מאז 1816. אותן מדינות בוחרות שוב ושוב להשתמש בכוח מסיבי להסדרת בעיותיהן הבינלאומיות. יתרה מכך, 228 צמדי מדינות (כמו הצמד ישראל-סוריה או ישראל-מצרים) המהווים קצת יותר ממחצית האחוז מכלל צמדי המדינות האפשריים, אחראים לכל צמדי המלחמה שהיו בפועל (למשל, מלחמת יום הכיפורים כוללת שלושה צמדי מדינות: ישראל-מצרים, ישראל-סוריה, וישראל-עיראק).
יתרה מכך, קצת יותר מ-4.5 אחוזים מצמדי המדינות שנחשבים רלוונטיים מבחינה פוליטית (בעלות גבול משותף או שאחת מהמדינות היא מעצמה המסוגלת להציב כוחות צבא במרחקים גדולים), השתתפו בכל המלחמות בין צמדים כאלה. נתונים כמעט זהים מאפיינים סכסוכים צבאיים אלימים מתחת לסף של מלחמה כוללת. לבסוף, מסתבר שמדינות המתמכרות לאלימות נוטות ליזום מלחמות או סכסוכים באותה סבירות כמו שהן נוטות להיות קורבנות של מלחמות: סיפור ההתמכרות אינו סיפור של קורבנות שנגררים לאלימות בשל היותם קורבן לאלימות של אחרים.
יש תרופה להתמכרות
המדינות המכורות לאלימות מחולקות לשלוש קטגוריות. הראשונה היא מדינות מתמכרות ותיקות קבועות: מדינות בעלת היסטוריה בינלאומית רוויית אלימות לכל אורכה. מעצמות כמו בריטניה, צרפת, ארצות הברית ו רוסיה, ומדינות קטנות יותר כמו טורקיה ויוון הן דוגמאות מובהקות. בקטגוריה השנייה נכללות מדינות מתמכרות ותיקות שנרפאו: מדינות בעלת היסטוריה ארוכה יחסית שחלקה היה רווי אלימות, אך בשלב מסוים "נרפאו", כמו לדוגמה גרמניה, יפן, או איטליה. הקטגוריה השלישית היא של מתמכרות "צעירות" קבועות: מדינות שההיסטוריה הבינלאומית הקצרה שלהן רווייה אלימות. כאן מככבות מדינות כמו ישראל, מצרים, סוריה, עיראק, הודו ופקיסטן. אם מחלקים את מספר המלחמות במספר שנות העצמאות של מדינה, ישראל תופסת את המקום הראשון ברשימת המתמכרים עם מלחמה אחת לכל שמונה שנים בממוצע.
לנתונים אלה יש משמעות חשובה במונחים של מוסר מלחמה. תארו לעצמכם שכונת מגורים שיש בה פשיעה אלימה. בשכונה גרות הרבה משפחות, אבל רק חלק קטן מן הדיירים עוסק בפשיעה אלימה, בדרך כלל נגד דיירים אחרים העוסקים בפשיעה אלימה. כתם האלימות המוטל על השכונה נובע מהתנהגות של מעטים. תופעה זו מעלה סוגיה חדשה של הצדקת מלחמה - הצדק של מלחמות (Jus Trans Bella), מדינות העושות שימוש בכוח בתכיפות הגבוהה במידה רבה מהצפי ההסתברותי אמורות להיות נתונות לבקרה מוסרית של הקהילה הבינלאומית. היות שישראל מככבת ברשימת המתמכרות, חשוב להבין מה הסיבות להתמכרות, ומהם התהליכים המאפשרים הירפאות.
אחד ההסברים לתופעת ההתמכרות הוא סינדרום ההכרח-יכולת. מרכיב ה"הכרח" מתייחס לנסיבות הבינלאומיות המבניות הנוגעות למדינה מסוימת. בהמשך למטפורה השכונתית, מדינה מתמכרת מוקפת בשכנים אלימים שיש להם תביעות או סיבות אחרות לעוינות כלפי המדינה. הדרך היחידה להתקיים בסביבה זו היא להפעיל אלימות אפקטיבית - כולל אלימות מונעת - כדי להמשיך ולהתקיים. מרכיב ההכרח מוכר מאוד לישראלים. הוא מהווה את ליבת תפישת הביטחון שלנו. רעיון "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי, ועיבודו הדוקטרינרי על ידי דוד בן גוריון ואחרים לאורך ההיסטוריה של ישראל נותנים ביטוי מובהק לסינדרום ההכרח.
רק בישראל: "אין אלטרנטיבות"
מרכיב היכולת מבטא אמונה ששימוש באלימות הוא כלי אפקטיבי ובעל סיכויי הצלחה גבוהים להשגת מטרות. מתמכרות רבות הן מעצמות גדולות בעלות יכולת גבוהה ואינטרסים גלובליים. לא מעט מלחמות - כולל המלחמות היזומות של ארה"ב באפגניסטן ועיראק - מהוות דוגמה בולטת למלחמות יכולת.
מרכיבי ההכרח והיכולת עלולים להשתלב. התוצאה היא רמת התמכרות גבוהה. המקרה הישראלי הוא אולי המאפיין המובהק של שילוב כזה. הנטייה של ישראל למלחמות ולעימותי ברירה בשלושים השנים האחרונות מצביעה על מגמה מתחזקת של התמכרות לאלימות. ברור שהפוליטיקאים יתרצו זאת תמיד במונחי הכרח המאפיינים את עקרונות הצדק של מלחמה - היעדר אלטרנטיבות, הגנה עצמית או נזק צפוי. במציאות, שתי מלחמות לבנון, ה"מבצעים" של ישראל במהלך שליטתה בדרום לבנון ("דין וחשבון" ו"ענבי זעם") והמבצעים נגד חמאס בעזה ("עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן") היו מבוססים על האמונה המוטעית שכוח יכול לפתור בעיות שדיפלומטיה אינה מסוגלת לפתור. המכנה המשותף למקרים אלה הוא כישלונה של ישראל בהשגת מטרותיה בכל אחד מהם לחוד ובכולם במצטבר, וזאת למרות הפער העצום בין היכולת של ישראל לבין יכולתם של יריביה.
קונספציית ה"הכרח" יכולה להיות גם מלכודת פסיכולוגית שאליה נקלעים יחידים או עמים שלמים ותוצאותיה עלולות להיות הרסניות. הקונספציה שעמדה ביסוד ההתקפה היפנית על פרל הרבור ב-1941 הייתה שיפן עומדת להיות חנוקה בהיעדר גישה לחומרי גלם בסיסיים. את תוצאות המלחמה הזאת כולנו מכירים.
כולם רוצים מלחמה עם איראן, אבל איך?
להבדיל אלפי הבדלות, קונספציית ההכרח בהקשר הישראלי-איראני היא מרכיב קריטי בתפישת האיום של ישראל. התוכנית הגרעינית של איראן נתפשת על ידי ההנהגה וחלק גדול מדעת הקהל כאיום מיידי וקיומי. המבדיל בין התומכים בתקיפה לבין המתנגדים הוא מרכיב היכולת: השאלה מה מידת הנזק שתיגרם לתוכנית הגרעין והמחיר שתשלם ישראל על תקיפה זו. כמעט אין חולקים בישראל על שאלת הצדקת המלחמה, בעיקר לאור האמונה (שאמיתותה מוטלת בספק) שהחלופות הדיפלומטיות והסנקציות הכלכליות מיצו את עצמן ללא הצלחה.
בפועל המציאות שונה. מתקפה ישראלית על איראן לא תהיה מלחמה צודקת. קיימות כמה חלופות שלא נוסו כלל ואשר נזקן נמוך בעליל מנזקו של עימות צבאי: בהן ניתן למנות אפשרות של הרתעה גרעינית גלויה, יוזמה ישראלית לפירוק האזור מנשק להשמדה המונית, השגת ערובה גרעינית מארה"ב שמשמעותה כי תקיפה איראנית תיתקל בתגובה גרעינית מסיבית על ידי ארה"ב, או המשך ההרתעה הגרעינית העמומה מתוך הבנה שהסיכוי בפועל של מתקפה גרעינית איראנית שואף לאפס.
הגורם המרכזי - אם כי לא היחידי - לריפוי מהתמכרות לאלימות הוא תבוסה קשה וכואבת במלחמה. עד כה, גורם זה לא בא לידי ביטוי בסכסוך הישראלי-ערבי, וספק אם יבוא לידי ביטוי בעימות אפשרי בין ישראל לבין איראן. גורם נוסף שלו כנראה כן הייתה השפעה בסכסוך הוא עייפות החומר (בספרות המקצועית התופעה קרויה קיפאון מכאיב - Hurting Stalemate). זה היה כנראה השיקול העיקרי ביוזמתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת ובהסכמי השלום עם מצרים וירדן. גורם זה עמד כנראה גם ביסוד הסכמי אוסלו, אם כי במקרה זה כנראה ששני הצדדים לא התעייפו במידה מספקת.
כאשר תחושות העייפות המצטברת של יחידות פוליטיות המתמכרות לאלימות (או בעיקר של צמדי יחידות מתמכרים) גוברות על תחושות ההכרח או היכולת שלהם, מסתבר שהסכמים שבעבר נראו דמיוניים פתאום הופכים למעשיים, וויתורים שנראו בעבר כחצייה של קווים אדומים הופכים להכרח פוליטי. גם בהקשר זה, הסכסוך הישראלי-ערבי אינו חריג.
ברור שיישוב סכסוך פוליטי מחייב שניים לטנגו. ישראל אינה הצד היחידי הסובל מסינדרום ההכרח-יכולת. אולם אם יש איזשהו לקח חשוב שאותו ניתן ללמוד מתופעת ההתמכרות הרי הוא שמצבן של מדינות שנרפאו לעולם אינו גרוע מזה של מדינות שממשיכות להתמכר. במקרים רבים מצבן של הנרפאות אף טוב מזה של הממשיכות להתמכר. בסופו של דבר, ההתמכרות לאלימות, כמו כל התמכרות אחרת, היא תופעה הרסנית. ראוי לנו לקחת זאת בחשבון בכל פעם שאנו שוקלים את השימוש בכוח כפתרון לבעיות פוליטיות.
זאב מעוז הוא פרופ' למדע המדינה באוניברסיטת קליפורניה, מכון דיוויס ועמית בכיר במרכז הבינתחומי, הרצליה. ספרו Defending the Holy Land, 2009 מציג ניתוח ביקורתי של מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. הוא מנהל את פרויקט המחקר הבינלאומי של "מתאמי המלחמה" (Correlates of War Project), המתמקד בחקר האלימות הפוליטית במערכת הבינלאומית
לפנייה לכתב/ת 
