החולמת והאקרובט
"הכל התחיל מפואמה קצרה" מספרת סתיו מישר, שעובדת בימים אלו על הפקת הבכורה הגדולה שלה, שתעלה בפסטיבל הפרינג' בניו-יורק
ספרי לי קצת על המחזה
"הגיבורה היא מלורי, אופה אגרופובית שחולמת לראות עולם, אבל מפחדת לעזוב את החנות שלה. הלקוחות הקבועים – ניצול שואה חד לשון, צמד הומואים ושומר בגן חיות – הפכו להיות החברים הכי קרובים שלה ודרך הסיפורים שלהם היא חווה את העולם בחוץ. יום אחד הקרקס מגיע לעיר ואיתו האקרובט ג'יאנטו, חבר ילדות בו מלורי מאוהבת בסתר כבר שנים. כדי להיות איתו, היא חייבת להתגבר על האימה שלה ולהצטרף לעולם בחוץ, לפני שהקרקס עוזב".
איך המחזה נולד?
"זה התחיל מפואמה קצרה שכתבתי לפני למעלה משנתיים, על אישה שהחביאה את הלב שלה בתוך פאי-תפוחים. משהו בפואמה הזו לא עזב אותי. היא המשיכה להסתובב לי בראש, רצתה להיות יותר. לאט לאט הרחבתי אותה למחזה שלם: הוספתי דמויות, מערכות יחסים, קווי עלילה. אני באה מרקע של תיאטרון. בארץ למדתי משחק בתלמה ילין ובאתי לניו-יורק ללמוד מחזות זמר ותיאטרון. ברגע שהבנתי שהפואמה צריכה להתפתח קצת יותר, היה ברור לי שהמדיום הנבחר יהיה תיאטרון. בשנה וחצי האחרונות אני פועלת הרבה גם בתחום הקרקס, ועל הנייר המחזה משלב בין תיאטרון מסורתי ואקטים חיים של קרקס – למרות שבפסטיבל הקרוב, בגלל מגבלות טכניות, קרקס חי לא יהיה".
מה היו שלבי ההפקה?
"בשנה שעברה, הגשתי את המחזה לפסטיבלFrigid New York , ולשמחתי הם קיבלו אותו. השלב הבא היה למצוא את האנשים והמימון כדי לעלות את זה. מצאתי במאית נפלאה, רחל קליין, שמתמחה בבמוי יצירות מחול ותיאטרון על הצד האפל והמקאברי, משהו שמתחבר מאד טוב להצגה שלי. אנחנו עושים אודישנים לקאסט עכשיו. את המימון אנחנו עושים דרך kickstarter, בינתיים הצלחנו להרים מעל 2000 דולר. אנחנו צריכים קצת יותר כדי להגיע למטרה שלנו. יש תמורה לתרומה, אגב: תרומה של $25 כבר מזכה את התורם בכרטיס".
מה היה הרגע הכי קשה בתהליך?
"בינתיים לא היו רגעים קשים. אני במקום טוב: אנשים התגייסו לעזור בנדיבות בכל צורה, יש לי במאית שאני סומכת עליה, אנחנו עושים אודישנים… הרגע הקשה, אני מאמינה, יגיע כשנתחיל בחזרות. המחזה הוא כל כך חלק ממני, כל כך קרוב לליבי, שלתת למישהו אחר לביים אותו בטוח יהיה קשה. קשה להרפות. אבל אני יודעת שלאדם עם יותר דיסטנס תהיה יכולת טובה יותר לראות את התמונה המלאה".
מה היה הרגע המאושר ביותר בתהליך?
"סיימתי לכתוב את המחזה ברומא, בחופשת הקיץ. ישבתי על המרפסת לעת שקיעה, עם כוס יין והלאפטופ שלי וכתבתי את הסצינה האחרונה בדיוק כשקרני השמש האחרונות נעלמו. זה הרגיש כמו סגירת מעגל כזאת. זה מחזה שאני עובדת עליו כבר כל כך הרבה זמן, שלסיים אותו היה רגע של ניצחון".
לפרטים נוספים ותרומות