אולי אתם קשים מדי עם הילד? להציב גבולות נכון

כשהילד רוצה לטפס על סולם המגלשה, מה עושים ההורים? דני עמית, פסיכולוג חינוכי במכון אדלר, מתאר בספרו "הורים מהרגע הראשון - מדריך להורות טובה ומספקת" שלוש גישות אופייניות.

בגישה הראשונה ההורים מניחים לו לטפס לגמרי לבדו. שיסתדר. ואם השלבים גבוהים והוא לא מסתדר? שיחכה בסבלנות עד שיוכל לטפס בהצלחה. הגישה השנייה היא לקחת את הזאטוט ולהניף אותו בבת-אחת לראש הסולם, תוך דילוג על הטיפוס המתיש. שתי גישות אלה אינן מקדמות למידה אצל הילד.

עוד כתבות בערוץ הורים ב-ynet:

• בדקנו: איזה כיסא אוכל באמת שווה את המחיר?
• בילוי ליום חורפי: יוצרים צעיף-כובע ב-10 דקות
• מטרנה או סימילאק: איזה תחליף חלב טוב לתינוק?
  

עוד חדשות ועידכונים בעמוד הפייסבוק של ynet

הגישה השלישית דווקא כן. בגישה זו "ההורים נותנים מינימום עזרה והילד משקיע מקסימום מאמץ בדרך להצלחה: אנחנו תומכים בילד ומגביהים אותו, אך רק לגובה שיאפשר לו להגיע בכוחות עצמו לשלב הבא בסולם - לא גבוה מזה ולא נמוך מזה. בדרך זו אנו מעמידים לרשות הילד 'פיגומים' של תמיכה וביטחון.

העיקרון ברור: אפשר לעזור לילד, אך יש להשתדל שהעזרה לא תמנע ממנו להתאמץ ולהצליח. יש חשיבות לכך שילד ישיג הישגים הודות להשקעה, מהטעם שילד שיודע להתאמץ יגיע רחוק יותר‭."‬

שתי הגישות הראשונות הן לכאורה שונות כל כך. אולם בשתיהן הבחירות של ההורים מחוברות היטב לצורך של ההורה, ואינן נותנות מענה לצורך של הילד. במקרה הראשון ההורה ישמח להמשיך בעיסוקיו ולא להושיט עזרה לפעוט. במקרה השני ההורה ישמח לסייע (יותר מדי‭(...‬ כדי לחסוך מהילד שלו תסכול ועל הדרך לחסוך תסכול גם, ואולי בעיקר, מעצמו.

כדאי לזכור, שילדים רוצים לעשות בעצמם, להתפתח, לפתח יכולות ולהתגבר על תחושת הנחיתות שעימה הגיעו לעולם. הגישה השלישית נותנת מענה מותאם: ההורה קשוב לצרכיו של הילד ומניח בצד את הרצונות שלו.

בעולם הפיזי שבו מטפסים על סולם המגלשה קל יחסית להדגים את דרכי ההתנהלות השונות הפתוחות בפני ההורים. אך מה קורה בעולם הרגשי?

כאן אני רוצה להתייחס למושג "גבול" במובנו הפסיכולוגי, המייצג את המרחב האישי של האדם. האדם פוגש חוקים, בוחן אותם, בודק ומחליט אילו מהם להפנים. חוק שהופנם הופך לגבול: אני לא עובר באדום, בלי קשר לחשש מעונש או להימצאותו של שוטר בסביבה. הפנמתי את החוק, הפכתי אותו לגבול המחייב אותי.

הגבול מייצג את ההיגיון הפרטי של האדם. חלק מהדברים שהפכנו לגבול שלנו הם הפנמה של חוקים כלליים או של חוקי המשפחה ומשותפים לכל בני המשפחה. בהיותו אישי, הגבול של אמא יכול להיות שונה מהגבול של אבא: בהחלט ייתכן שאחד ההורים אוהב שיושבים על ברכיו, והאחר לא אוהב. הורה אחד שמח כשקופצים על גבו והאחר ממש לא נהנה מכך. אין צורך באחידות, אלא בכבוד הדדי. לאמא יש גבולות שלה, לאבא גבולות שלו - ואנחנו מכבדים זה את גבולותיו של זה.

גם לילדים יש גבולות משלהם. ילד שלא אוהב שמנשקים אותו רשאי שלא להיות מנושק. ילדה שלא אוהבת עגבנייה זכאית לקבל סלט ללא עגבנייה. אם נכבד את הגבולות של הילד, נעביר לו מסר שלפיו גבולות יש לכבד וכמובן, מאפשרים לו להרגיש מורגש, מובן ומשמעותי.

אולם גבול נוקשה בין ההורה והילד יוצר חיץ ביניהם ומרחיק אותם זה מזה. חשבו על החוויה הרגשית של הילד המנסה לשווא לטפס על סולם המגלשה וההורה אינו מתערב. הילד הזה חווה גבול נוקשה – מרחק וריחוק בינו לבין ההורה שלו. ילד כזה כנראה יסיק שעליו להסתדר בכוחות עצמו. סביר להניח שהוא לא ישתף את ההורה בתחושותיו, בלבטיו ובחוויותיו.

"לחסוך" לילד את האתגר

מצד שני, כאשר הגבולות מטושטשים, הצדדים השותפים לאינטראקציה (הורה וילד) מתקשים לשמור על המרחב האישי שלהם.

מהי בעצם המטרה של ההורה המניף את הילד אל על בגן השעשועים ו"חוסך" ממנו את האתגר שבטיפוס על הסולם? ההורה הזה "מחובר" לילד, עד כדי הזדהות עימו: הכאב או התסכול של הילד מפגישים את ההורה עם החוויה הפרטית שלו, וכשהוא עוזר לילד להגיע למעלה הוא בעצם מספק את הצרכים שלו. התוצאה היא שההורה מחליש את הילד בהעבירו מסר המשמר תחושת נחיתות: אני גדול ויכול, אתה קטן ותלוי בי.

יש לי חברה, עורכת דין מצליחה, שמתגוררת במקום יוקרתי מאוד. היא ובעלה אינטליגנטים מאוד, וכל אחד מהם בעל כמה תארים אקדמיים מכובדים.

לאחרונה ביקרתי בביתם. לאחר כשעה אמרה לי חברתי שעליה לאסוף את בתה משיעור ריקוד. כשחזרו השתיים, בכתה הבת ויללה. כששאלתי את חברתי מדוע הבת בוכה כל כך, ענתה לי: "תמיד רציתי להיות רקדנית והוריי לא הסכימו. זה לא יקרה לבת שלי - היא מוכרחה להיות רקדנית, גם אם זה קשה לה. אני פיספסתי ובגדול, כי הוריי הכריחו אותי להיות עורכת דין. אני לא אכריח אותה להיות עורכת דין - היא תהיה רקדנית‭") "!‬אמור להיות‭,"‬ סיפור מתוך החוברת המצורפת לערכת קלפי האימון ‭(Points of You‬

איזה מן גבול עובר בין האם לבת במקרה הזה? ניתן לראות את הגבול כנוקשה, כזה שלא מאפשר תקשורת. האם, למרות הכוונות הטובות, שקועה בעצמה ואינה קשובה לצרכים ולהעדפות של ביתה.

אך ניתן גם לראות את הגבול כמטושטש: החלום של האם הוא החלום של הבת והגבול המטושטש אינו מאפשר לראות, להבין ולתת מענה לצרכיה של הבת.

מגפיים ביום שרב

אם הגבולות ברורים, ניתן לנהל תקשורת מכבדת בין שני בני אדם, שכל אחד מהם נהנה מהמרחב האישי שלו. ההורה והילד הם ישויות נפרדות, אך אוהבות וקרובות. ההורה מזהה את הצרכים של הילד - ונותן להם מענה.

איך זה נראה כשהגבולות ברורים? הנה המקרה של יובל. יובל רוצה ללבוש מעיל ולנעול מגפיים. "יהיה שרב היום‭,"‬ מסבירים ההורים, אבל יובל מתעקשת על לבוש חורפי. במקום להכריח אותה ללבוש בגדי קיץ נזכור כי ליובל יש מרחב אישי, שבו היא יכולה לקבל החלטות.

נוכל לאמץ את עיקרון התקיפות האדיבה: להסביר ליובל שהחזאים צופים שיהיה שרב ולהמליץ לה ללבוש בגדי קיץ ולנעול סנדלים. אבל אם היא רוצה מעיל? ומגפיים? זה הרי לא מסוכן, לכל היותר - יהיה לה לא נוח.

התקיפות צריכה להיות כלפי עצמי, ההורה: אני לא מלביש אותה בניגוד לרצונה, אני לא נועל לה סנדלים בכוח. האדיבות היא כלפי יובל: מסבירים וגם מציעים לקחת סנדלים בשקית לגן. אם יהיה לה חם - היא תוכל לחלוץ מגפיים ולנעול סנדלים.

ואם פוגשים אותה בסוף היום נעולה במגפיים, והיא אומרת "דווקא היה לי נעים עם המגפיים‭?"‬ שוב, התקיפות היא כלפי עצמי: לא אומרים "את ילדה עקשנית‭,"‬ או "את חייבת תמיד לעשות דווקא‭."‬ האדיבות מופנית כלפי יובל: אני שמח/ה שהיה לך נעים!

אם פוגשים אותה בתום היום נועלת סנדלים ואומרת "היה לי חם עם המגפיים" - כרגיל, התקיפות היא כלפי עצמי: להימנע מאמירות כמו "אמרתי לך‭"!‬ "ידעתי‭"!‬ "תמיד את חייבת להתעקש, ברור שאני צדקתי‭."‬ האדיבות מופנית כלפי יובל: "אני שמח/ה שנעלת סנדלים ולבשת בגדים קלים - כיף לי שהיה לך נעים‭."‬

המקומות שאינם מסוכנים מהווים הזדמנות נפלאה לנסות, להתנסות ולהסיק מסקנות. אם הגבול שלנו נוקשה מדי או מטושטש - לא נוכל לאפשר לילדינו למידה חשובה זו. אם הגבולות שלנו ברורים ובהירים, הדבר יקל על ילדינו לחקור בעצמם את החיים, וללמוד גם מתוך ניסיונם.

הכותבת היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית יישומית, ומורה במדרשה להנחיית קבוצות, מכון אדלר.