פרס, תנחומים? פרסים ספרותיים בישראל
פרס ספיר נחשב היום לחשוב והמסוקר ביותר בישראל. אך האם בכלל יש מקום לדבר על מסורת מקומית של פרסים ספרותיים שמהווים תו תקן איכותי עבור הקוראים, או שמדובר במחווה ריקנית שממומנת מכספי הימורים? סופרים ומומחים משיבים
ביום ראשון הקרוב יוכרז הזוכה בפרס ספיר - אירוע שבאופן מסורתי גורר איתו, לצד כבוד ויוקרה, גם תהיות ולעיתים אף שערוריות. זהו אחד הפרסים המדוברים והמסוקרים במחזותינו, אך תמיד מתלוות אליו השאלות הקבועות - האם ניתן בכלל לדבר על מסורת ישראלית אמיתית של פרסים ספרותיים בזירה המקומית, ועד כמה אלו משפיעים עליה ומעצבים אותה? האם הפרס המתוקשר הזה הוא באמת המקבילה הישראלית לפרסים יוקרתיים כגון הגונקור, הבּוּקר או הפן-פוקנר? והאם הקהל בכלל מתעניין בספרים שזכו בפרסים, או שמא יש בכך רק הכרה של הממסד?
- כתבות נוספות ועדכונים חמים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"דווקא בעידן הרייטינג, שבו המשקל של הערכת יצירות ספרות עובר מסמכות של 'מומחים' - חוקרים באקדמיה, מבקרי ספרות או קובעי טעם - אל אנשי השיווק של ההוצאות, לפרסים ספרותיים יש תפקיד כפול ומכופל", טוען עמרי הרצוג, מבקר ספרות ומרצה במחלקה לתרבות במכללה האקדמית ספיר. "פרסים ספרותיים מסמנים ספרים טובים, מציעים מידע עליהם ומזמינים קוראים לקרוא בהם. זה מעשיר את השיח על הספרות, ויוצר בו תנועה מעניינת וחיונית של פולמוס".
אתה יכול להצביע על עמדה כלשהי בבחירת הזוכים בפרסים החשובים בשנים האחרונות?
"מטבע הדברים, לבחירה של ועדות פרסים יש כפילות מובנית: יש כוונה לסמן את 'הדבר הבא' - את הכישרון שיכול להוביל את הספרות העברית קדימה ולהציע לה אפיק יצירתי, נושאי או סגנוני - שהוא קול מעניין, רלוונטי ויוצא דופן; ומצד שני - הפרס מסייע לעגן איזה קאנון מכובד ונורמטיבי, שיש לו היבטים לאומיים רחבים ומספר את 'הסיפור הגדול'. לעיתים יש חפיפה בין השניים, אבל לא תמיד. אני מאמין שהתפקיד של פרסים ספרותיים הוא האופציה הראשונה, אבל מעניין לראות איך הפרסים שהוענקו בשנים האחרונות נעים, לפעמים בחוסר החלטיות, בין שני הקצוות הללו".
מחפשים מקום לשוליים
מלבד פרס ספיר, מוענקים בארץ לא מעט פרסים ספרותיים, ביניהם פרס ברנשטיין, פרס לוי אשכול ליוצרים עבריים, פרס טשרניחובסקי לתרגום, פרס ביאליק לספרות, פרס לאה גולדברג, פרס אס"י לחברי איגוד הסופרים, פרס ברנר, פרס קוגל מטעם עיריית חולון ופרס פסח מילין למשוררים בתחילת דרכם.
כל הפרסים הללו אינם נישתיים ומיועדים למגוון רחב של יוצרים. פרס גפן, לעומת זאת, שנוסד על ידי האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה ב-1999, הוא ככל הנראה הפרס הנישתי המשמעותי היחיד בישראל.
אבל גם הפרס הזה, טוען רני גרף, מו"ל הוצאת גרף המתמחה בספרי פנטזיה, לא באמת זוכה לתהודה הראויה: "באופן אישי אני סבור שהעובדה שהאגודה למדע בדיוני ולפנטזיה אינה מלווה את הפרס ביחסי הציבור הראויים לו, פוגעת ביוקרתו וחשיבותו ומשאירה אותו תחום לגטו ספרותי ונישתי, בשעה שרוב יצירות הז'אנר של העת החדשה - מתורגמות ומקוריות כאחד - מתאפיינות בניתוץ הגבולות וחדירה למיינסטרים, כדוגמת ספריהם של מרגרט אטווד, מייקל שייבון, יואב אבני ושמעון אדף".
גרף מוסיף כי פרס גפן אינו משמש כגושפנקא איכותית, בין השאר בגלל חוסר התייחסות ואולי אף זלזול של רוב אנשי הממסד הספרותי בז'אנר: "וכל זאת בניגוד מוחלט למה שקורה כיום בעולם, שם מוסדות אקדמיים מכובדים מתייחסים בכובד ראש לספרות מד"ב ופנטזיה".
דותן צור, יו"ר ועדת הפרס, טוען חולק עליו וטוען כי פרס גפן זוכה לתהודה לא קטנה בישראל: "בעיקר בין שבוע הספר, אז מוכרזים המועמדים, לפסטיבל אייקון המתרחש בחול המועד סוכות, בו נבחר ומוכרז הזוכה. הוצאות רבות בשבוע הספר גאות להכריז שספר שיצא בהוצאתן מועמד לפרס. המועמדים והזוכים בפרס גפן נבחרים על ידי ציבור קוראי הספרות הספקולטיבית בישראל, והם מייצגים את הטוב שבטוב. הפרס מסמל איכות עבור קוראים ותיקים ומסורים של הז'אנר, וכן רשימת קריאה מצוינת להתחיל ממנה עבור הקוראים החדשים, שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם מלא הדמיון של הז'אנר".
ומי דואג לילדים?
ומה באשר לספרי ילדים? כיום אין בנמצא פרס ספרותי יציב המוענק באופן רציף לסופרי ילדים, וכזה אשר מהווה גושפנקא ליצירות מעולות - מלבד פרס בן-יצחק לאיור מצטיין מטעם מוזיאון ישראל, המוענק אחת לשנתיים ונחשב יוקרתי למדי. סופרי ילדים עשויים לזכות בפרס לאה גולדברג, פרס ביאליק, ואפילו פרס ישראל - אך לא בכל שנה, ורק כאשר הוועדה מחליטה להקצות מקום לספרות ילדים. פרס זאב, שהיה במשך 35 שנים תו תקן של איכות ספרותית, אינו מחולק עוד, ובהיעדרו לא נמצא פרס שימלא את החלל. לאחרונה הושק פרס חדש - פרס דףדף - אך עוד מוקדם לדעת האם הוא יישאר לדורות ומה מעמדו.
פרופסור מירי ברוך, שהיתה שותפה לחלוקת פרס זאב במשך שנים, טוענת שהענקה רציפה של פרס חשובה כיוון שהיא מאפשרת לזהות את הפרס כחשוב, וליצור צפייה לגבי זהות הזוכה. "חבל מאוד שפרס זאב לא חודש", היא אומרת, "משום שהוא היה אחד הפרסים הכי חשובים לספרות ילדים ונוער. אמנם התמורה הכספית לא היתה גבוהה, אבל הפרס היה מאוד יוקרתי. הוצאות לאור שספריהן זכו בפרס זאב ציינו זאת בחגיגיות, וניתן לראות עד היום שנוהגים להזכיר זאת על גבי עטיפות ספרים".
מה היו השיקולים לזכייה בפרס זאב?
"השיקול של פרס זאב היה ספרותי בלבד - לא חינוכי או ערכי בהכרח. זוהי עוד נקודה לזכותו של הפרס, וייחודו אל מול פרסים עכשוויים. התוקף שיש להענקת פרס לספר מעולה מבחינה ספרותית חסר מאוד היום בז'אנר הזה".
פרס כרוח במפרש
מי שרואה חשיבות רבה במשמעות הספרותית של הפרסים הוא גדעון טיקוצקי, חוקר ספרות ועורך בספרית הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים. "החשיבות טמונה בראש ובראשונה בסימון של ערך, בהצבעה על איכות", הוא מסביר. "בחברה שנוטה לרוב למדוד בקריטריונים של כמות, הפרסים מציגים סולם ערכים חלופי. מעבר לזה, כל פרס מפיח רוח במפרשי הזוכה ומעודד אותו, וגם לזה יש חשיבות רבה". בין הזוכים בפרס עד כה היו נורית זרחי, אהרן שבתאי ואורלי קסטל-בלום.
"פרס לאה גולדברג, שנוסד בידי אמה וספרית פועלים ב-1971, הוא דוגמה לפרס המוענק בכל שנה בתחום אחר של היצירה הספרותית - בתחום השירה, הפרוזה, המחזאות, המסה, ספרות הילדים והנוער ותרגום - סוגות שגולדברג עצמה עסקה בהן", מבאר טיקוצקי. "אני מתרשם שהפרס, ככל פרס, ממקד לא מעט תשומת לב בזוכה, גם אם מדובר בקהל אוהבי הספר ולא במעגלים רחבים יותר. נוכחתי לראות שהזכייה בפרס מפגישה את הזוכה עם קהלים חדשים שלא כל כך הכירו אותו קודם, או שהכירו את יצירתו באופן שטחי".
מדי שנה מעניק אקו"ם פרסים לעידוד היצירה בשירה או בפרוזה, וכן פרס לכתבי יד המוגשים בעילום שם. מנכ"ל אקו"ם, יוריק בן דוד, מסביר את החשיבות של הענקת פרס ליצירה בעילום שם: "עיקר ייחודה של קטגוריה זו נעוץ בעובדה כי היוצר, בין אם הוא יוצר ותיק או צעיר וחדש, נהנה מאנונימיות לכל אורכו של תהליך בחירת הזוכים. כך נשפטת היצירה מבלי לדעת במי מדובר - ובלי דעות קדומות על היוצר עצמו".
פרס אקו"ם הוא ייחודי גם כיוון שניתן ליוצרים חברי הארגון בלבד. "הרעיון העומד מאחורי הפרסים בתחום הספרות הוא שהם ניתנים ליוצרים עבור יצירות שטרם ראו אור - בניגוד ליתר הפרסים המוענקים לספרים ויצירות שכבר פורסמו", מבאר בן דוד. "המטרה היא עידוד היצירה המקומית וסיוע בהוצאת הספר לאור מתוך ההכרה בקושי ובעלויות הגבוהות הכרוכות בכך".
"כמו יוצאי צבא עם מדליות על החזה"
ובחזרה לסופרים - עד כמה הזכייה משפיע על הקריירה שלהם, ועל גאוותם כיוצרים? חגי ליניק, זוכה פרס ספיר אשתקד על ספרו "דרוש לחשן", חש בהשפעת הפרס על החשיפה התקשורתית לה זכה. "החשיבות הרבה של פרסים ספרותיים, מעבר לזכייה בכסף, היא ביכולת להטיל זרקור ולהסב את תשומת הלב הן של העוסקים בספרות והן של קהל הקוראים", הוא אומר. "בעידן שבו מצמצמים העיתונים את מדורי הספרות ומקצוע מבקר הספרות חולף מן העולם, ואף אין נוכחות של אוטוריטה ספרותית היכולה להצביע על ספר איכותי ולגאול אותו מאלמוניותו - נותרת הוועדה המעניקה את פרס ספיר לגורם הבלעדי המסוגל להחדיר ספר לשיח התרבותי".
לדבריו, גם המציאות הצרכנית תורמת לכך: "כשרשתות הספרים מוכרות ארבעה במאה, מקיימות בעלות צולבת ומקדמות ספרים שראו אור בהוצאתן, מקבלים הפרסים הספרותיים משנה חשיבות. ביום שבו יאוחדו רשימות רבי המכר, יהיה הדבר סימן לכך ששוק הספרים הִבריא, ושהפרסים הספרותיים השתחררו מתפקידם כשומרי הסף של הספרות העברית".
"לעומת הקקופוניה שיוצרים כוחות השוק, צעקנות המבצעים והשיווק האגרסבי - ההד שמעלה הפרס הספרותי נשמע כקול ענות חולשה, ולכן הפרסים חשובים במיוחד בעת הזאת, ולא רק לנו, היוצרים, אלא גם לקוראים", טוענת הסופרת דורית רביניאן, שזכתה במספר פרסים ובהם פרס אקו"ם לעידוד היצירה. "הפרסים הם בבחינת מצפן של איכות בתוך ים המותגים וכל המהומה הממוסחרת, מעין איתות שמנחה את יד הקורא לפתוח ספר בעל משמעות, שמוסר לו שהיצירה הזאת שהוא מחזיק ביד נרקמה בידי בעל מלאכה מיומן, נרקמה בכובד ראש, נבחרה לציון ולשבח לפי אמות מידה שאינם כלכליים".
מצד שני, היא מודה כי יש בכך משהו מעט ארכאי ותמוה: "תמיד מצחיק אותי האופן שבו אנחנו הסופרים מתקשטים בפרסינו המכובדים, קצת כמו יוצאי הצבא הוותיקים האלה שיורדים לרחוב עם כל המדליות וציוני המופת על החזה, שנושאים את אותות הגבורה שלהם לכל מקום. אבל כן, זה נעים ומחמיא ומחזק את הידיים".
"מנקודת המבט של הסופר, פרס הוא מחמאה מתוקה מאוד", מתוודה רוני גלבפיש, שספרה "סיפור קטן ומלוכלך" זכה בפרס רמת גן לספרות ביכורים. "בעת כתיבת הספר אנחנו לגמרי לבד, ואחרי צאתו התגובות תמיד מעטות מדי ביחס לצורך שלנו ככותבים. פרס הוא תגובה משמעותית, מחמיאה מאוד. כשהודיעו לי שזכיתי בפרס רמת גן, מאוד שמחתי. אנשים שהערכתי מצאו אותי ראויה לקבל את הפרס.
"לצערי, מרבית הפרסים בישראל לא מקבלים תהודה של ממש, ולכן אין להם שום השפעה על הבחירות של קהל הקוראים. היוצא מן הכלל היחיד לעניין זה הוא פרס ספיר. בעניין הזה, אגב, אנחנו ככל העמים: רוב הפרסים המדוברים הם אלה שכוללים סכום כספי משמעותי. מתברר שהעניין אינו השפעתם של פרסים ספרותיים - אלא מידת העניין שמרכזים פרסים כספיים, ובתנאי שערכם גבוה".
"פרס חסר משמעות מכספי הימורים"
אסתי סגל, עורכת "במחשבה שנייה" ובעלת הבלוג הספרותי "מילים מילים", סבורה כי "מדינת ישראל לקחה צעד נוסף אחורה בהתנכלות לתרבות וגם לחינוך בעשור האחרון. כשיכולת הציבור לקרוא טקסטים מורכבים פוחתת והולכת, וההתמכרות שלו לקניית מבצעים במקום ספרים גוברת, אין להתפלא שהפרס הספרותי המשמעותי היחיד כאן מגיע מכספי הימורים - חוקיים, אבל עדיין הימורים. זה היחס של המדינה לתרבות ולספרות: בוז מוחלט, וזה פחות או יותר גם יחסו של הציבור".
האם לדעתך יש לפרס ספיר משמעותית ספרותית?
"זהו פרס חסר משמעות ספרותית, שמעניק גוף שחי מהימורים, ואין לו כל יומרה להבין מה זו תרבות כי כל הווייתו היא ההיפך מתרבות. באופן אישי אני חושבת
שלא רק שהוא לא תורם לשיח הספרותי אלא שהוא מזיק לו. אז פלא שהציבור, שאין לו כל קשר לקריאה, לא מתייחס לפרס הזה - ואילו שארית האליטה האנינה קוראת הספרות בזה לו?".
דורין מלניק, דוברת פרס ספיר מטעם מפעל הפיס, מגיבה לדברים אלו: "מפעל הפיס הוקם על מנת לגייס כספים ולהעבירם לקהילה. תמיכה בתרבות ואמנות היא פרויקט אחד מיני רבים שמפעל הפיס מקיים. אני מקווה שכמה שיותר עסקים ישקיעו כספים בספרות, מה גם שמדובר בתהליך שמתרחש בכל העולם. לא לקחנו מהמדינה את האחריות לדאוג לספרות. לשיטתי, כל המרבה הרי זה משובח ומפעל הפיס פועל במקומות שבהם המדינה אינה פעילה. אנחנו סוג של גורם משלים".
האם בכלל ניתן לדבר על אג'נדה של פרס ספיר?
"האג'נדה של פרס ספיר היא לקדם סופרים וכתיבה בעברית, ולעודד קריאה. הבחירה היא נטולת אג'נדה, אבל המוטיב היחיד שמוביל את חבר השופטים הוא ספרות איכותית ולא הסופר עצמו".
