'בזבזתי 15 שנה בחיים'; אדם סבל מחרדה חברתית
אדם חשין לא הצביע בכיתה בבית הספר, לא השתתף במסיבות ולא יצא לטיולים שנתיים, כיוון שחש עצמו מוזר ולא מתאים. רק בגיל 30 גילה שיש לסבל שלו שם - חרדה חברתית. היום הוא עוזר לבני נוער במצב דומה להימנע משנים של ייסורים
כשהתחיל אדם חשין, היום בן 36 מגבעתיים, את לימודיו בתיכון, הוא הפסיק להצביע בכיתה. "פתאום נהייתי מאוד מודע לעצמי, לכל תנועה, להליכה ולדיבור", הוא משתף בראיון ב-ynet. "הרגשתי לא נוח בחברת אנשים, הרגשתי מוזר ולא מתאים. ראיתי מבטים של אחרים והייתי בטוח תמיד שהם צוחקים עליי".
קראו עוד על חרדה חברתית :
- פוחדים ממפגש חברי: איך לטפל בחרדה חברתית
- חרדה חברתית: כשהביישנות הופכה למגבילה
חשין סובל מגיל 15 מחרדה חברתית, אך במשך שנים רבות ומייסרות לא מצא שם לתופעה שהלכה וסגרה אותו בביתו. "אחרי שבבית הספר היסודי הייתי מקובל ומחוזר, העולם החברתי שלי הצטמצם לחבר וחצי בערך.
"בדיעבד אני יכול לומר שזה היה בעיקר בראש שלי, הרי היה לי מה להציע לחברה אבל המודעות העצמית המוגברת והפרשנות השלילית שלי רק העצימו מחשבות בסגנון 'מה חושבים עליי'".
כאבי שרירים במפגשים חברתיים
השינוי הנפשי שחווה חשין התבטא במהירות גם בפן הגופני. "היה ברור שעובר עליי שינוי שלילי מאוד", הוא אומר. "כל הגוף שלי הפך נוקשה ומתוח יותר, ובכל סיטואציה חברתית השרירים שלי נתפסו. היה לי קשה מאוד להיות עם אנשים, הייתי נוכח ולא נוכח".
-ההורים שלך ראו מה עובר עליך בתקופה הזאת?
"ההורים שלי לא ידעו מה לעשות עם זה. הם הפנו אותי ליועץ לשיחות, אחר כך לפסיכולוג, ולמסאז'ים בשביל הגוף התפוס. ניסו איתי את כל הטיפולים אבל לא מצאו שום דבר אפקטיבי. נתנו בעצם אקמול במקום לאתר את הבעיה עצמה ולקרוא לה בשם.
"ידעתי שיש לי מחשבות לא טובות וכאבי שרירים, אבל לא חיברו את הנקודות בין הדברים ולא קישרו הכל לצד החברתי. הרגשתי במצוקה רגשית וגופנית, אבל ההקשר לא היה מובהק אז. חשבו שזו רק סערת רגשות של מתבגר, וקשה היה לראות את התמונה המלאה הנכונה".
לטיול השנתי בכיתה י"א סירב חשין להצטרף כיוון שחש שאין לו חברים, ואף שהמורים ניסו באופן טבעי להכלילו בפעילות בכיתה, בספר המחזור נכתב עליו בסופו של דבר "זאב בודד". "משתמע כאילו חיפשתי את הבדידות", מתקן חשין, "אבל זה לא היה מבחירה. הרחקתי את עצמי מכולם בגלל חוסר נוחות".
המשבר הגדול הגיע בעת השירות הצבאי, כשמצא את עצמו חשין במסגרת הרבה פחות סובלנית מבית הספר. "חוויתי שם התפרקות נפשית", הוא נזכר, "כי הלחצים היו עצומים ולא הייתה לי מספיק מודעות למצבי, ופשוט ניסיתי להתגבר על זה. הסביבה, ובעצם גם אני, העבירה את המסר שמדובר בפינוק או בעצלות, אבל סבלתי שם מאוד.
"ניסיתי להיות מישהו שהוא אינו אני ולהעמיד פנים שאני מסוגל להסתדר במסגרת קשוחה ונוקשה, אבל זה רק היה סבל רציני של שלוש שנים. חוסר הנוחות החברתית ליווה אותי שם בצורה קיצונית יותר, והייתי במצב של חרדה גבוהה בכל סיטואציה מאתגרת, מהטירונות ועד השחרור".
האסימון נפל - זאת חרדה
אחרי הצבא נסע חשין ללונדון, ללמוד לשון אנגלית במשך ארבע שנים, מתוך מחשבה ששם יהיה לו קל יותר חברתית ולהתחיל מחדש.
"זה לא קרה", הוא אומר באכזבה. "אותו סיפור חזר על עצמו. הרי לא החברה גרמה למצבי, אלא אני הבאתי את זה על עצמי. הייתי מאוד מבודד שם והתקשיתי להיות עם אנשים. אולי סביבי חשבו שאני בכלל סנוב".
-גם שם חששת להתבטא מול הכיתה?
"במשך כל השנים באוניברסיטה לא דיברתי בכלל, לא הצבעתי בכיתה, וכשהייתי צריך להעביר הרצאה מול הסטודנטים דיברתי עם המרצה ואמרתי לה שאתעלף והם יצטרכו להזמין לי אמבולנס. היא הסכימה להמיר את המטלה בעבודה בכתב. הרגשתי הרבה פספוס והחמצה שם".
בגיל 27 חזר חשין לארץ, נסגר בחדרו והחל לעבוד כמתרגם. "התלבטתי לרגע אם להיות מורה", הוא אומר, "אבל זה נשמע לי גדול מדי. ישבתי שלוש שנים בחדר מול המחשב ותרגמתי. זה אפשר לי להתקיים כלכלית, אבל העבודה הזאת שוב לא דחפה אותי להתמודד עם העניינים החברתיים.
"אמנם נמנעתי מסיטואציות החרדה, אבל התחלתי להיות בדיכאון, כי גם המגע החברתי המצומצם שהיה לי בצבא או באוניברסיטה נעלם עכשיו. הבנתי שבגיל 30 צריך לפתור את הבעיה".
ברגע אחד העלתה ידידה של חשין את האפשרות שהוא סובל מחרדה חברתית, וכל חלקי הפאזל התחברו. "ישבתי על האינטרנט ומילאתי שאלון של חרדה חברתית", הוא מתאר, "וגיליתי שאני סובל מחרדה חריפה".
-לא חשבת עד אז שזה יכול להיות ההסבר?
"ידעתי שאני חסר ביטחון ושיש לי נפש רגישה, ואולי אני גם קצת מפונק, אבל לא היה לי שם לתת לדבר הזה. לא ידעתי לשים את האצבע ולהגיד מה גורם למה. פשוט לא נפל לי האסימון עד אותו רגע".
"בזבזתי 15 שנים"
בעקבות התובנה החדשה הגיע חשין לקבוצה של ד"ר צופי מרום, המיועדת לאנשים הסובלים מחרדה חברתית. בסדנה, שנמשכה ארבעה חודשים, הבינו המשתתפים את העקרונות הקוגניטיביים של החרדה החברתית ואילו תהליכים והערכות שגויות של המציאות גורמים להם לחוש אותה.
"הקבוצה הזאת הייתה זריקת עידוד, ולאחריה הצלחתי להתחיל ללמד אנגלית במפגשים פרטניים", הוא אומר. "במקרה שמעתי אחר כך שיש קבוצת המשך, שנפגשת מדי שבוע ומתרגלת בפועל יכולות חברתיות. אנשי הקבוצה עצמה מנחים את המפגשים בסבב מתחלף, ומתרגלים בהם עמידה מול קהל ודיבור מול הקבוצה.
"מהמפגש הראשון הרגשתי שם מאוד נוח, סוף סוף לא חריג או יוצא דופן, אלא בקרב אנשים איכותיים ונורמטיביים שעברו מצבים דומים מאוד לשלי ושיש לנו הרבה במשותף".
חשין השתתף במפגשי הקבוצה במשך חמש שנים, החל להנחות בעצמו מפגשים והופתע לגלות שיש לו היכולת לעמוד מול קהל ולדבר. "ההשתתפות הקבועה שחררה אצלי משהו", הוא מסביר.
כעבור שנה הוא נתקל במודעת דרושים למורה לאנגלית לקייטנה, עבור קבוצה קטנה של חמישה-שישה ילדים. "בזכות התמיכה של הקבוצה שרדתי את השבועיים האלה", הוא מתאר, "ולאחר מכן הזמינו אותי ללמד באותו בית ספר לאורך השנה כולה, כיתות קטנות של 15-10 אנשים. משם עברתי ללמד בבית הספר 'אנקורי', ובכל שנה הרגשתי שהפחד שלי פוחת והיכולות עולות. ככל שאתה מיישם את הטכניקות, אפשר לצאת מהמצב הזה".
הפעם לא נגמר בטרגדיה
תוך כדי העבודה החליט חשין שהוא מיומן ובטוח מספיק כדי להושיט יד לאחרים, ולפני כשנתיים הקים את קבוצת "רקפת" המיועדת לבני נוער הסובלים מחרדה חברתית, לצד יואב שהקים את קבוצת "מים שקטים" למבוגרים. כיום זהו העיסוק היחיד של חשין, ולאחרונה אף התבשר כי הפרויקט עלה לשלב הגמר בתחרות ארצית ליזמות בחינוך מטעם עיריית בת ים.
את הקבוצות מלווה הפסיכולוגית החינוכית ענת קול, ומעבר למפגשים הקבועים מתקיימות גם פעילויות חברתיות כגון פיקניקים, בילויים משותפים ועוד, כדי לסייע לבני הנוער להרחיב את המעגל החברתי וליהנות מהמרחב המוגן לתרגל בו יכולות חברתיות.
-איך בני הנוער מגיעים אליכם?
"מפנים אלינו פסיכולוגים, יועצים ומטפלים, כי גם כשעובדים עם הילד בחדר צריך מרחב ביניים שבו אפשר להתאמן. יש הרבה ביקוש וצורך בזה".
-זו זכות בשבילך להגיע לבני הנוער בשלב מוקדם, שבו אתה לא זכית לסיוע כזה?
"הדבר העיקרי שמניע אותי, בלי ציניות, זה השליחות. כשעבדתי באנקורי הרווחתי יותר כסף, אבל אני בזבזתי 15 שנה מהחיים ויכולתי לקצר את המסע הזה בהרבה.
"תמיד אהיה אדם רגיש וכך גם החבר'ה שמגיעים אליי, אבל אפשר לתרגל את היכולות החברתיות ולראות את האור בקצה המנהרה. במקרה שלי זה לא הסתיים בטרגדיה, אבל לצערי יש כאלה שזה כן קרה להם.
"אלה חברה איכותיים, רגישים וחכמים, ואני רוצה לעזור להם בנקודת הזמן המוקדמת ביותר. היום אני משתדל להפיץ את זה כמה שיותר, כדי שידעו על הסימפוטמים ועל דרכי הטיפול".
לפרטים נוספים על קבוצת רקפת, המיועדת לבני נוער בגיל 18-13, לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
