"חטופים 2": חצתה בזחילה את קו הסיום

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה: 14 פרקים בלבד מנתה העונה השניה של "חטופים", ועל אף שחלקם שודרו פעמיים בשבוע - נדמה כי מדובר בסדרה הארוכה ביותר בתולדות הטלוויזיה בישראל. כן, אפילו יותר מ"סברי מרנן". הדיאלוגים הארוכים, הסצינות הנמרחות והדיבור של גל זייד הובילו לתפילת הצופה השבוי שבחלקו הראשון של פרק סיום העונה, האקדחים שנשלפו יירו בכולם ויחסכו את החלק השני. זה לא קרה: נאלצנו להסתפק בפרק מרוח אחד נוסף, שהמתח שבו הסתיים פחות או יותר עם כתוביות הפתיחה.

ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

"ארץ נהדרת 10": יותר מצחיק לראות חדשות

"החיים כשמועה" על אסי דיין: טוב להכיר מחדש

"הומלנד" עונה שנייה: נכשלה במבחן האמינות

יוצר הסדרה גידי רף העז לגעת בנושא שאיש לא התעסק איתו לפני כן: חיילים חטופים. על פניו, רעיון מצוין לסדרה שיכולה לסחוף אחריה את אמריקה כולה, וגם את שאר העולם. הבעיה היא שרף הוא זה שנסחף אחרי הוליווד, ובעונה השניה שלף את כל מה שלמד כעוזר במאי בסרט "מר וגברת סמית'": יריות, פיצוצים וכל מה שאפשר למכור אחר כך כדרמת המתח הגדולה והטובה שנעשתה בישראל. אמינות? זה כבר סיפור אחר.

שמישהו כבר יירה. מתוך "חטופים"

העונה נפתחה עם עלילה מופרכת לחלוטין, המתרחשת ביום הראשון ללימודים. 1.9.1990, נכתב בתחילת הפרק, רגע לפני שנוני הלך עם אביו לבית הספר ושב לבד לאחר שהאב נהרג. בדיקה פשוטה בלוח השנה מעלה כי התאריך חל בשבת. המסקנה המתבקשת עוד בטרם צצו שלל סצנות מופרכות, היא כי היוצר זילזל באינטליגנציה של צופיו - או לחילופין, מקצועיות אינה שמו השני, והדרך להוליווד נעשתה אולי עם קצת יותר מזל משכל.

מכאן ועד סוף העונה, הנוסחה הפכה פשוטה: ככל שהסצינות מופרכות יותר, כך נזכה למנת אקשן גדושה יותר. בסיומה של סצנת פתיחת העונה, שנמשכה לא פחות מעשר דקות, העלילה קפצה 23 שנים (ל-2013?) קדימה, וגם כאן נמשך רצף של אירועים חסרי הגיון.

הוא משלנו? הוא משלהם? חלאס, חפרתם!

אבל הבעיות בסדרה לא הסתכמו בדמיונו הקודח של היוצר, שאינם מתיישבים עם הדעת או העולם האמיתי. המונולגים הפכו מעייפים, הדמויות סירבו להתפתח והניסיון לתעתע במוחו של הצופה - כשל. או שלא? או שכן? כך בדיוק עבדה העונה. עמיאל משלנו. או שלא. ג'אמל ראש ארגון טרור. או שאולי שתול של ישראל. הבנתם את הפרנציפ. או שכן, או שלא, מה שבטוח - אולי. וגם זה מוטל בספק.

ויש לנו פריים סיום מרגש. "חטופים"

אבל החמור מכל היה זניחת הנושא החשוב בו עסקה הסדרה: חיילים חטופים ועסקאות חילופי שבויים. אלו נושאים רגישים וחשובים במדינת ישראל, ולנטוש אותם רק כדי להידמות לסדרה הוליוודית מצליחה המבוססת על אותה סדרה שיצרת - היא בבחינת עליית השתן לראש.

גם הפרק האחרון לא הציל את הסדרה, והשאיר אותה בגדר טנלנובלה סוג ז'. עם תחילת הפרק הטובים ניצחו, הרגעים נהרגו ולאוויר נורו משפטים בנאליים בסגנון "אם אני לא חוזר תוך חמש דקות - אל תחכו לי". מרגע זה ותוך דקות, הספיקה החבורה העליזה להרעיל את אביה של לילה, להיפרד ממנה, לעבור מסוריה לישראל במנהרה ולהשיב לאסי כהן את ההופעה המתוקתקת של "מסודרים".

אם זה לא מספיק, גם ההודעה שקיבלה האחות מידי הפדויים על חזרתו לחיים (ללא צוות רפואי או פסיכולוגים) של אחיה נראתה - מה המילה? - מטופשת? מופרכת? תבחרו אתם. והנה עוד הוכחה לכך שהנושא הכל כך חשוב הזה שיכלו לעסוק בו בסדרה, נזנח לטובת רגע טלוויזיוני דבילי. זאת המילה. העיקר שיש לנו פריים סיום של שלושת החטופים יושבים על שטיח בסלון ביתו של עמיאל בן חורין ושותים תה. מרגש. מחיאות כפיים.  

קרן אור. הדר רצון-רותם

אבל היו גם שתי נקודות אור: יונתן עוזיאל, שבמשחקו השקט הצליח להעניק עומק לדמות של ינון, והדר רצון-רותם, שחקנית ישראלית שגילמה באופן מופתי את לילה הערביה והצילה את הסדרה. על אף היותה שחקנית משנה, מדובר בכישרון אדיר ובינלאומי, וטוב יעשו מלהקי ישראל אם ישלבו אותה בסדרות נוספות. שאר השחקנים, אותם ראינו כבר בעונה הראשונה, לא הצליחו להתפתח, להפתיע ולחדש, וזה אסונן הגדול של דמויות.

והיתה גם אחת, מילי אביטל, שחרבה את דמותה של נורית במשפט אחד מטופש. כשהיא אוחזת בפיה נשק לא קונבנציונלי, סגרה חשבון בין היוצר לבין מבקרת הטלוויזיה של ynet. "בהמה, שמנה וממורמרת", קראה אביטל לאריאנה מלמד, ופגעה לא רק במבקרת, אלא בכל אשה שלא זכתה להיראות

כמו השחקנית ההוליוודית המצליחה. אולי עוד הוכחה לכך שהסדרה אינה עוסקת יותר בחיילים חטופים, אלא במלחמות ובשחקנים שבויים, הנאלצים לומר כל משפט שהושם בפיהם, אם הם רק רוצים לקחת חלק בסדרה הכי ישראלית שיש.

ולך גידי רף, מילה קטנה לסיום: כמבקר, כקולגה של אריאנה מלמד ובעיקר כאחד שאוהב טלוויזיה בכל רמ"ח אבריו: מעשה שכזה בתעשיה ההוליוודית היה שולל ממך את פסלון האמי ומשאיר אותך עם המשפט "יותר לא תעבוד בתעשיה הזו". סליחה היא לא מילה גסה.