על קרקע בטוחה לשום מקום
נתניהו לא חידש דבר בנאומו, שוב הזכיר את הטילים, איראן והטרור - ולמעשה הבהיר למערב כי אם ייבחר לא יבצע שום שינוי במדיניותו. האירופאים לא יתערבו בבחירות, אבל הם כבר מעבירים מסרים: ניפגש אחרי 22 בינואר, תתכוננו לחכות שעות לוויזה
בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן סיפקו בנאום התנעת קמפיין הבחירות של הליכוד ביתנו הכול. הכול, חוץ מאשר תקווה לעתיד טוב יותר ותוכניות ממשיות שישפרו את מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית. הבטחה לבנייה בהתנחלויות יש, אזכור איראן, הטילים והטרור יש, איום בחלוקת ירושלים על ידי השמאלנים יש, זלזול ביריבים הפוליטיים וביכולתם יש גם יש. ליברמן, שעה קלה לפני שנחקר באזהרה, לא שכח גם להתנגח כהרגלו בנשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. הכול גן עדן בעולמם של ליברמן את נתניהו, שהוכתר באופן רשמי על ידי שרית חדד כ"תותח". כפיים.
כל עדכוני הבחירות - באתר הבחירות של ynet
הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
דיפלומטים זרים שעוקבים אחר המתרחש בישראל ומדווחים לבירותיהם קיבלו אמש (יום ג') הצצה לאיך ייראו עוד ארבע שנים עם נתניהו. מי ששמע את ראש הממשלה הבין כי הוא לא מתכוון לבצע שום שינוי במדיניותו, ואם ייבחר שוב - הוא לא יהיה חייב לאף אחד כלום. האירופאים מעדיפים לשמור על הכללים ומרחיקים את עצמם מן הבחירות בישראל. הם לא יתערבו, לא יעשו כמעשה נתניהו בבחירות בארצות הברית.
אך דיפלומטים אירופאים כבר העבירו בשבועות האחרונים מסרים לישראלים בכירים כי בעוד זמן לא רב ייאלצו הישראלים לחוש את נחת זרועם הכועסת של האירופאים. נסו לדמיין את עצמכם עומדים שעות מול הקונסוליות האירופיות כדי לקבל ויזה לביקור סוף שבוע באחת מבירות היבשת. סתם דוגמה, והיא נשקלת ברצינות. ברצינות גמורה.
דבר ממה שהציג נתניהו על בימת בנייני האומה בירושלים לא היה חדש. את נאומי התשבוחות העצמיות הוא משמיע כבר כשנתיים כפעמיים בשבוע, מעל כל במה ובכל הזדמנות. מצד אחד, לגיטימי. מצד שני, מצופה ממנהיג לאומי שמבקש עוד קדנציה מעמו לספק גם פרספקטיבה עתידית.
לבקש את אמון העם רק כדי להיות "חזק" - זו לא אג'נדה, לא תוכנית ולא מצע. זה רק רצון עז להישאר עוד ארבע שנים על הכיסא ולהמשיך במדיניות עיקשת שתוביל את ישראל לבידוד בינלאומי ולאיבוד הלגיטימציה שעוד נותרה לה. פלא שבערב חגיגי שכזה החליט ליברמן לוותר על ההזדמנות ולא כינה את האירופאים אנטישמים או את אובמה עוכר ישראל. דווקא בבנייני האומה, מול מאות תומכי משולהבים, המדיניות של התנתקות מן העולם הייתה מתקבלת יפה.
נתניהו יכול היה להציג לפחות שניים או שלושה נושאים קריטיים שבהם בכוונתו לטפל בקדנציה הבאה. גיוס חרדים, למשל. אלא שראש הממשלה בחר לחמוק בזריזות אל האזור הנוח לו - הטילים. אין כמו מחסני הנשק של חמאס וחיזבאללה כדי להכניס את הציבור לחרדות, למנוע ממנו לחשוב ולשאול שאלות בסוגיה הפעוטה "עתידנו לאן". כי כשיש טילים וטרור ואיראנים איומים שמחפשים להשמידנו, למי אכפת מגיוס חרדים או מהכישלון הזועק לשמיים של הממשלה בהתמודדות עם יוקר המחיה ועם עליית המסים הבלתי נגמרת.
הקרב הפוליטי של ראש הממשלה מתנהל בימים אלה במחנה שלו עצמו. נפתלי בנט הצליח לערער את תחושת הזחיחות של נתניהו, וכרגיל - בליכוד מחפשים את האשמים בירידה בסקרים. יש מי שמעדיף להאשים את היועץ, ארתור פינקלשטיין. אחרים אומרים כי החיבור עם ישראל ביתנו יהפוך את הליכוד עצמו למפלגה בת 21 או 22 מנדטים בלבד.
ההאשמות האלה חסרות משמעות בשלב הזה, הן לא רלבנטיות. הדבר היחיד שרלבנטי הוא למנוע בריחה נוספת של מנדטים ושל קולות אל בנט, המשיח החדש של הימין. וכדי לעשות זאת, הס מלהזכיר את התהליך המדיני, הס מלדבר על משא ומתן וחלילה לעלות מן האוב את הנאום המשוקץ בבר אילן, נאום שבו התחייב ראש הממשלה לפתרון שתי המדינות. וכעת, לאחר שאפילו דן מרידור ומיכאל איתן נשלחו הביתה, אפשר לצעוד על קרקע בטוחה לשום מקום.
לפנייה לכתב/ת 
