נמאס לכם מהבנקים? בואו נייצר כסף אחר

בכלכלה הקלאסית יש שתי התייחסויות שונות לתפקיד הכסף: גישה שאפשר לקרוא לה "אורתודוקסית" (הדרך הישרה, הראשונה והמקובלת) וגישה שאפשר לקרוא לה "מוניטריסטית". ומה ההבדל בינהם? ובכן, הן נותנות תשובות שונות לשאלה של מה תפקיד הכסף בכלכלה.

• לקריאת טורים נוספים של ד"ר אושי שהם-קראוס
  

נתחיל באורתודוקסית. הגישה הזאת אומרת שכסף איננו ולא צריך להיות גורם מיוחד בכלכלה. כסף בסך הכל משמן את הכלכלה ועוזר להחליק תהליכים כלכליים בסיסיים. הכסף, לפי הגישה הזאת, הוא בסך הכל מעין "כלי אובייקטיבי" והוא עולה באופן טבעי מתוך הכלכלה.

תפישה כזאת בדרך כלל הולכת יפה עם גישות כלכליות ימניות, כאלה שמהללות שוק חופשי והסרה של מגבלות. בעלי הגישה הזאת טוענים, בדרך כלל, שבהתחלה בני האדם סחרו במוצרים שהם מייצרים (מה שנקרא ברטר) ובמשך הזמן, באופן כאילו טבעי, התחילו לשלם בזהב, ואחר כך במטבעות ואחר כך בשטרות.

הנה, כתבתי על גישה כזאת בטורים האלה:

• מה בעצם אנחנו מקבלים בתמורה לעבודה שלנו?
• הבנק: גנב גדול או אבי ההתפתחות הכלכלית?
  

הגישה השניה חושבת אחרת. היא חושבת שכסף משנה, משנה ועוד איך. בעלי הגישה המוניטריסטית (את השם הזה נתן לגישה יוזף אלואיז שומפטר, אחד מחשובי הכלכלנים במאה הקודמת, בספר ענק שכתב: "תולדות האנליזה הכלכלית") חושבים שהכסף הוא מעין כלי שהחברה בונה לעצמה, לפעמים במודע ולפעמים לא, והכלי הזה תפור על המטרות ועל האידיאולוגיה של החברה.

הכסף, ככה הם חושבים משפיע על מבנה החברה, דרך ההשפעה שלו על הכלכלה. כסף בהחלט משנה. כסף במהות מסוימת ייצר חברה מדגם אחד, וסוג אחר של כסף ייצר חברה בעלת אופי חברתי ומוסרי שונה לגמרי.

כדי להמחיש את ההבדל בין שתי הגישות, אפשר ללכת למטאפורת המשקפיים הידועה מהפילוסופיה. הגישה הישירה (האורתודוקסית) תקביל את הכסף לזוג משקפיים שהעדשות שבו עשויות זכוכית פשוטה. כזאת שמראה את המציאות "אחד לאחד". ככה, אנחנו רואים את העולם כמו שהוא. המשקפיים, כלומר הכסף, לא מתערבים במציאות ולא משנים אותה.

אבל אנשי הגישה השניה יגידו משהו כמו זה: הכסף, הם יגידו, יותר דומה למשקפי שמש בצבע ירוק או חום. כשאתה מרכיב אותן, אתה רואה את העולם בצבע. אם תרכיב משקפיים עם זגוגית כחולה, העולם ייראה כחול ואם תרכיב זגוגית ירוקה, הוא יראה ירקרק. וככה כסף: הוא יכול להשתתף בבנייה של העולם, כמו שהמשקפיים צובעות (עבור המרכיב) את העולם.

אשראי חברתי

בואו נסדר את ההקשר. אני רוצה להתמקד בתנועה חברתית – כספית שפעלה בשנות השלושים של המאה העשרים. זו היתה תנועת ה"אשראי החברתי". אנשי "האשראי החברתי" רצו לראות חברה שבה בני האדם מנותקים ממערכת הניצול של בעלי ההון. הם היו סוציאליסטים, אבל בניגוד לרוב הסוציאליסטים, הם לא רצו שהמדינה תשלוט בייצור, אלא שלשכות מקצוע (גילדות, כמו לשכת עורכי הדין) ישלטו בו.

הם גם האמינו שכל הידע ושיטות העבודה שיש בחברה שייכות לכל בני החברה ולאו דווקא לבעל בית החרושת. בעל מפעל הצלחות, הם היו אומרים, לא המציא לא את העיגול (שהומצא ממש בשחר ההיסטוריה האנושית) ולא את שיטות העבודה עם חרסינה, וגם אם יצר חידוש, הרי הוא לא היה יכול לעשות אותו בלי אינסוף פריטי ידע ששייכים לאנשות כולה.

מכאן, אנשי האשראי החברתי רוצים שהייצור כולו יהיה שייך לכל החברה ושכל אדם שנולד בקהילה החברתית המסוימת (מה שנקרא בימינו בשם מדינה) יהיה זכאי למעין מניות בתהליך הייצור. בעצם הם רצו שכל אחד יקבל כסף; דיוידנד כלכלי, מעין משכורת בלי קשר לשאלה אם הוא עובד או לא, או מה הוא עושה. כי כל הידע וכל הטכנולוגיות שייכות לכל החברה ולא ליחידים.

ואיך זה קשור לכסף? ואיך זה קשור לפיסקה שפתחה את הטור שלנו השבוע? ובכן, הוגי הדעות של האשראי החברתי; רב סרן דאגלס ומר אורייג' החזיקו בגישה מוניטריסטית בכלכלה. הם האמינו שכסף הוא כלי שנוצר בהתאם לאידיאולוגיה, ומותאם לצרכים ולרצון של כל חברה (חברה אנושית; מדינה), והם האמינו שהכסף הרגיל, כסף הבנקים שהיה בימיהם ועדיין קיים בימינו איננו "כסף אובייקטיבי", ויש עוד אפשרויות לכסף שונה.

לכל סוג של כסף, ככה הם חשבו, יש תפקיד: והתפקיד של הכסף בימים שלהם (וגם שלנו) הוא לענות על אינטרסים של בעלי ההון החזקים ובמיוחד של עולם הפיננסים והבנקאות; של אנשי הבנקאות עצמם. ולכן, הם האמינו שכדי לייצר שינוי חברתי, ולשנות את החברה לכיוון שלהם, מה שצריך לעשות דבר ראשון, היא רפורמה מוניטארית, כלומר מעין מהפכה או שינוי במבנה הכסף.

שוב: הכסף של ימינו, ככה הם אמרו, מתאים למבנה הפוליטי הלא צודק של ימינו (הם פעלו בשנות השלושים של המאה העשרים) ואם אנחנו רוצים לשנות את המבנה הפוליטי או הכלכלי, צריך להתחיל בכסף.

והגישה הזו היא גישה בהחלט יוצאת דופן. מהפכנים רבים בתולדות האנשות רצו לשנות את החברה. אבל גם ענקים כמו מרקס, שלהם היתה השפעה אדירה, לא הקדימו למהפכה שלהם רפורמה מוניטארית (כספית).

ומה הם רוצים?

בטורים שלי שעוסקים בכסף, אני כותב הרבה על בנקים ובנקאות. זה ברור. הרי הנושאים שלובים. הבאתי גישה אולטרה ימנית "שוק-חופשיסטית" אמריקאית שטוענת שהבנקים פשוט גונבים אותנו בשיטת הרזרבה החלקית, ומצד שני גישות שמראות שבנקים הם אלה שמאפשרים את ההתפתחות הכלכלית של העולם הקפיטליסטי.

הראינו שיש כאלה שחושבים שהפתרון לכל הקשיים הוא לתת לבנקים להדפיס שטרות ולהשתחרר מכל שליטה של הממשלה ועכשיו אנחנו עם גישה הפוכה. השניים שעליהם אנחנו מדברים; דאגלס ואורייג', חושבים שהבנקים והמדינה התבלבלו. המדינה, היא היחידה שצריכה לייצר את הכסף שלה ולא הבנקים. (איך בנקים מייצרים כסף: ראו בטור הזה).

הבנקים, הם יגידו, הם אוזורפטורים (מילה שמשמעותה: השתלטות על דבר שאינו שלך, למשל על המלוכה). הם לקחו לעצמם בהדרגה תפקיד שלא צריך להיות שייך להם.

ומה מציעים אורייג' ודאגלס? ובכן, הנה כמה עקרונות ראשיים:

הכסף, הם טוענים, לא צריך להיות מיוצר כחוב של בנקים, אלא הוא צריך להינתן כמעין אשראי של החברה ומטעם החברה.

החברה צריכה לייצר (אני מניח דרך מעין ראשות ממשלתית) הפצת נקודות למימון עתידי של הייצור. נקודות כאלה (כסף) יינתנו לגילדות (לשכות הייצור) ויניעו את גלגלי התעשיה וכל הייצור החברתי.

בני החברה; האזרחים, יקבלו נקודות לקניה שאינן קשורות לעבודה שלהם. ועל האופן המדוייק שהמערכת הזו פועלת, בטורים הבאים.

ד"ר אושי שהם-קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למנהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. ניתן ליצור עמו קשר ולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב באתר הבית שלו ולצפות ברשימת ההרצאות שהוא מעביר לקבוצות ולחברות