החרשים נאבקים בקיצוץ שעות המתורגמנים
ממשלת ישראל עתידה לקצץ את שעות המתורגמנים להם זכאים חרשים מ-45 שעות שנתיות ל-15 בלבד. ננה בר ובועז אחד העם ממנהיגי מחאת החרשים, מסבירים את משמעות הקיצוץ והשלכותיו על חייהם
אנו חרשים בעולם של שומעים. העולם מסביבנו העולם הוא עולם של שומעים. המוזיקה מרוממת ומרקידה מליונים מסביבי. כוכב נולד ודה ווייס מחממות את מדורת השבט. שמיעה זה לא עניין תרבותי בלבד, זו המהות של השומעים: כשאדם שומע חושב, הוא שומע בת קול בראשו והיא חלק ממנו.
כחרשים השמיעה אצלנו היא לא מהותית. אך העיסוק בה הוא מהותי, כי אנו כופרים במהות השומעים. אנו רואים סימנים - העולם ויזואלי, גם מחוצה לנו וגם בראשנו. אמרנו לשומעים, אנו יכולים לעשות הכל מלבד לשמוע. זו הססמה שלנו. אך כיום לססמה זו אין כיסוי.
אין לה כיסוי כשהורים בהריון המגלים שהעובר הוא חרש, מקבלים אישור לתהליך הפלה; תינוק שעבר את תהליך הסלקציה, יקבל המלצה גורפת לניתוח לתיקון השמיעה שימומן באופן מלא על ידי המדינה ללא רכישת שפת סימנים גם כשלא יהיה כמו אדם שומע.
כשאשה חרשת מחפשת תעסוקה, היא נאלצת להסתפק בעבודות נחותות או להיות נידונה לאי-קידום. אנו אומרים שאנו יכולים לעשות הכל, אך לא מאמינים לנו. גם לא רוצים להאמין. לא רודפים אחרינו, אך אנו חשים רדופים בכל מקום. מפלטנו הוא בקהילה שלנו. אך כעת המציאות החיצונית דופקת על הדלת.
צפו בראיון עפ גל רוקניאן ותמי שמע המסבירות את משמעות הקיצוץ
כלכלת הבחירות העירה אותנו. אז כן, מדובר בסעיף טכני, תקנה, הליך תקציבי. עד שיאושר התקציב וכו'. הקפאת שירותי התרגום עד לאישור התקציבי הכללי זו אזעקה. לא אזעקה קולית רועמת, שאותה איננו שומעים, אלא מהבהבת באור סנוורים.
האור הזה האיר לנו את המציאות והצביע על עובדה בסיסית - אנו חסרי אונים. אין לנו יכולת לקבוע את מצרך היסוד שמנגיש לנו את העולם השומע. אותו עולם הדורש שנתאים את עצמנו אליו. ללא שרותי התרגום הבסיסיים אותה פגישה עם יועצת המשכנתאות הופכת לטעות איומה לשלושים השנים הבאות; הטיפול הפסיכולוגי עם ילדינו הופך למסע ייסורים בנבכי התסכול, ברכת הרב תחת החופה לאירוע ריק מתוכן.
צריך להזכיר. מדובר על 45 שעות, בשנה. כל שעה היא יקרה מפז. בסך הכולל אנו מדברים על חצי אחוז. יש כ-8,760 שעות בשנה. מתוכן 45 מנגישות אותנו לעולם השומע ואת העולם השומע אלינו. בחישוב פשטני זה יחס של 0.005. חצי אחוז מחיינו. סכום כל כך זניח עבור המדינה.
זניח כמעט כמו שאנו זניחים בעיני אחרים. לכן אני פה. כי התעוררתי והתפקחתי: אינני זניח. אזכיר לכם זאת כל פעם שתחשבו להרע את מצבנו ולהשאירנו נתונים לחסדיכם. כולנו נזכיר לכם. דרך המחאה היום ובכל דרך מחר.
מהי מחאה? בדמוקרטיה, כשיטת משטר, יש דרכים רבות כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות לגבי ההחלטה הנכונה. בחירות, פסיקות בית משפט, חוות דעת מקצועיות, מבחן התוצאה וקול העם.
אנו כקבוצת מיעוט עם אינטרסים שאינם ברורים או סותרים למקבלי ההחלטות לא מביעים ולא מציגים את עולמנו. שנים רבות, רבות מדי, אנו נותנים למסגרות הקיימות להחליט עבורנו, בשבילנו ולמעננו. המחאה היא הצעד הראשון שבו הדור שלנו מבטא את מורת רוחו.
מכשול רציף שמתחיל לפני הלידה
כדי שציבור מקבלי ההחלטות יבין ויעכל את משמעות ההחלטות על חיינו, כמו כן הציבור הכללי "ישמע" את צדקת בקשותינו, אנו צריכים להסביר להם את דרך חיינו. כאוכלוסיה, אנו מעטים אולם החרשות משפיעה על כל אורח חיינו. אך בניגוד להיבט הרפואי של החרשות, רוב ההשפעה היא חברתית. המכשולים שמעמידים בפנינו הם בשל בחירתם של האנשים השומעים השותפים לנו בחברה הישראלית, ולא בשל אי היכולת שלנו לשמוע.
כשמעסיק מעדיף לקחת לעבודה אדם שומע מאשר חרש, זה משום שיש לו העדפה מובנית לקחת מישהו זהה לו. בכך אנו שותפים לקבוצות אחרות, נכים, ערבים, נשים ומיעוטים נוספים אשר השוני הופך למכשול. לחריגות יש "מחיר.” כששאלו שחקן שחור שמשחק הוקי לגבי הגזענות שהוא נתקל בה, הוא ענה, שחור שמשחק בליגה לבנה צריך לשלם מחיר. אנו משלמים את המחיר כל יום, בכל מקום.
אנו מבינים זאת משום שההדרה הזו נובעת מהדחף להיות זהים - דומים. אך בניגוד לקבוצות אחרות, אצלנו המכשול הוא רציף ומתחיל לפני הלידה, בבית - במשפחותינו השומעות שנלחמות כדי להפוך אותנו לשומעים ודומים להן – ובכל מקום אחר.
בסופו של דבר, רק עם חרשים אחרים, בקהילת החרשים, אין לחץ או מכשול. אמנם אנו מסתפקים במועט ושואבים את הנאות החיים מהאהבות והמריבות הבלתי פוסקות בתוך קהילתנו הקטנה. אך כדי לקנות מצרכים ברשת מזון, צריך יותר מזה.
למצב זה של מכשול חברתי יש שני פתרונות, בצורה פשטנית. כשהמכשול החברתי איננו פתיר, המדינה מתקצבת; כשהמכשול החברתי פתיר, המדינה אוכפת. מצד אחד תמיכה כספית לאלו שמודרים מהיכולת להתפרנס באופן עצמאי, מצד שני הכנסת המודרים לשוק התעסוקה דרך עידוד וענישת אפליה. גם שילוב בין השיטות זו דרך שנשמח ליישם. הפוליטיקאים שינאמו בהמשך הם אלו האמונים על וויסות היד הנעלמה של השוק ודרכם אנו מביעים את קולנו.
עקרונות היסוד
אז לאן אנו פונים מכאן? אנו מצהירים על עקרונות היסוד שהקהילה החרשת וכבדת השמיעה דורשת מעתה והלאה. עקרונות שמעולם לא ביטאנו בצורה פומבית וברורה:
שקיפות. ללא היכולת לדעת מה, מי, איפה, מתי, כמה ואיך, אנו נמצאים באפלה ותחת ההחלטות השרירותיות שמנציחות את ההדרה ואת חוסר האונים שלנו.
מבחן התוצאה. החלטות מתבצעות ודברים מתקדמים בכיוונים שאינם מיטיבים ואינם מועילים לאורך זמן. עבור הקהילה, אנו חשים כי אנו דורכים במקום או אפילו נסוגים אחורנית. המערכות אשר דרכן אנו עוברים, הופכות למערכת שינוע – מעבירות אותנו הלאה (מהגנים, דרך מערכת החינוך ועד הרווחה). אף אחת לא עומדת במבחן התוצאה להפקת לקחים ולשיפור או שינוי.
שיתוף הפעולה. לא יותר החלטות עלינו ולגבינו, בלעדינו. שפת הסימנים. הכרה בשפת הסימנים היא אבן היסוד להכרה באנושיות שלנו. לכל מקום שנפנה כעת מהיום, נזכור ונזכיר מה העקרונות שלנו. רק אם נהיה מגובשים סביבם, נוכל לשנות את ההווה העגום שלנו ולקוות לעתיד טוב יותר, לכולנו.
לפנייה לכתב/ת 
