אביגיל גרץ: מתרגלת בודהיזם, כותבת על יהדות

"הספקות בנוגע לחיים הדתיים התעוררו אצלי בגיל מאוד צעיר", מספרת הסופרת והמחזאית אביגיל גרץ. "לא אהבתי את הפער בין החיים הדתיים בבית, לבין החיים החילוניים בחוץ. רציתי להיות כמו כולם. מבחינה אמונית, קשה לי להצביע על הרגע בו ויתרתי על האמונה. אולי כי בקהילה הדתית הקונסרבטיבית, שכמעט לא מדוברת בספרות הישראלית, המקום של האל הוא לא המקום החזק ביותר, אלא יש נושא רוחני וגדול שמאפיין את החיים".

• שי אספריל חולם את הדמויות
• רועי סגיר כותב על אנשים חלשים
• הגיבורים לא עוזבים את אורה אחימאיר
  

אביגיל גרץ, נולדה בעומר בישוב שהספר הראשון שכתבה, "בת של רב" (אבן חושן) מתרחש בו, גם אם הפרט הזה לא נאמר באופן רשמי. "גדלתי ביישוב חילוני, למשפחה אנגלו-סאקסית, בקהילה דתית", היא מספרת. "ההורים שלי החליטו לשלוח אותי ואת אחיי הגדולים לחינוך חילוני בעומר, במקום לחינוך דתי בבאר שבע הקרובה, כך שלמעשה היתה לי ילדות 'רגילה', עם פער בין חיים דתיים ללא דתיים".

אביגיל גרץ. ילדות רגילה ובתוכה פערים(צילום: איתן הרמן)

• רוצים לקרוא פרק מתוך "בת של רב"? היכנסו לכאן!
  

אותו פער בין החיים בחוץ לחיים בבית, שכונן את חייה של גרץ, מתבטא היטב בחיים של גיבורת "בת של רב", אלישבע, שמתארת ברומן סמי-אוטוביוגרפי את ילדותה ביישוב דרומי חילוני - אך כבת של רב. אלישבע מספרת בגוף ראשון את סיפור חייה תוך כדי התמודדות עם שאלות הדת שאופפות אותה, יחד עם קשיי ההתבגרות, כאבים וסודות משפחתיים, שאלות של הגדרה עצמית ושל התאהבות, ואף התמודדות עם מוות.

העלילה מסתבכת כאשר לבית הפרטי של אלישבע מגיעה אורחת אמריקנית בשם איימי, שגורמת לסוד עלום מהעבר לצוף על פני השטח, ולאלישבע - להתמודד עמו. הביקור המסתורי של איימי משפיע מאוד על אלישבע בת ה-18, בתקופה בה היא מתלבטת מאוד בין זהותה הדתית לחילונית, וחושף גם את יסודות הבית הקונסרבטיבי בו גדלה והתעצבה.

אז במקום שבו גדלת, זה היה לגיטימי בשבילך, כמו בשביל הדמויות שלך, לעזוב את הדת.

"אפשר לתלות את האפשרות הזאת בתנועה הקונסרבטיבית שלא כופה על אף אחד את עצמה,

או בגישה של ההורים שלי לתת לי להיות מה שאני. אני חושבת שהבחירה שלי ושל הדמויות שלי היא באמת שילוב של שניהם".

למרות שהפכה לחילונית, גם במחזות שכתבה וגם ברומן "בת של רב" מטפלת גרץ בנושאי הדת מזוויות שונות ומגוונות. "היה לי טור רוחני שעסק בפרשת השבוע מנקודת מבט בודהיסטית, אני מתרגלת בודהיזם כבר קרוב לעשור, וממשיכה לגעת בעולם הדתי", היא מספרת. בין שלל עיסוקיה שכוללים כתיבת מחזות וספרים, והוראת קולנוע לסטודנטים זרים, גרץ גם מלמדת כתיבה לנשים חרדיות בבני ברק. "אני מתחפשת לחרדית, ומלמדת כתיבה יצירתית אחת לשבוע. 

"יש שם קולנוע חרדי ועולם של מחזאות חרדית מאוד מפותח, של נשים שכותבות בעבור נשים". בנוסף, המפגש שלה עם הבודהיזם עורר אותה להיות חלק מתנועה הקושרת בין ישראלים לפלשתינאים ("לשם דיבור והיכרות מתוך שכנות, ולא מתוך אג'נדה פוליטית") והיא מגדירה את עצמה כאדם שהרוחניות היא חלק עמוק מחייו.

"הרומן הוא חלום שתמיד רציתי להגשים. אני לא יודעת אפילו למה. באוניברסיטה למדתי תואר ראשון בקולנוע ותסריטאות, והתגלגלתי לכתיבת מחזות, כדי לכתוב דברים, כביכול, יותר קלים - עד שאכתוב רומן. אבל הכל היה מתועל לכך שאכתוב, ושאהיה סופרת. כמו הגיבורה של הספר".  

נדמה שהרומן כולו הוא אוטוביוגרפי, פרט לשינויים קלים.

"כשמדובר על ספר ביכורים, אנשים תמיד מחפשים מה מהעלילה שייך לחיים של הסופר. יכולתי למקם את העלילה בטבעון ולא בדרום, ולהרחיק אותה בדרכים אחרות מהחיים שלי. אבל החלטתי שאני לא מתכוונת להסתתר. כמובן שהיו שם חוויות שלא קרו, ויש הרבה דברים שנכתבו בנקודת זמן מסוימת, שהיום הפרספקטיבה שלי לגביהם מאוד שונה. אמא שלי, שקראה את הספר רק אחרי שיצא, אמרה שלפחות שבעים וחמישה אחוזים מהרומן הם המצאות ולא ממש אני".

על מה הספר שלך?

"הספר הוא קודם כל מפגש חדש בתוך משפחה. משפחה זה נושא רב-רבדים, ולאדם יש פריזמה מאוד קטנה לגבי המקום שהוא בא ממנו, ומה הוא אמור להיות בעולם. הגיבורה שלי מתעסקת הרבה בסיפור שהיא בנתה סביבה, במה ממנו שייך לה, מה קדם לה ומה הביא אותה לעולם. יש בו תחושה כמו אולי בסרט 'החיים של טרומן' שהחיים הם לא מה שחשבת.

הביקור של איימי בבית המשפחה מוציא את הגיבורה למסע שמקורו בעבר. היא מבינה שדברים בנויים אחרת ממה שנראה לה".

"בת הרב" הוא מוטיב עתיק בספרות העברית. איפה הוא נוגע בך?

"קודם כל, בעניין הביוגרפי. אני בת של רב קונסרבטיבי, וככה גדלתי. את הסיפורים של שטיינברג ודבורה בארון למדתי לבגרות, וגדלתי עליהם. כולנו חיים מוטיבים ספרותיים כמו 'אביר על סוס לבן' ועוד רבים נוספים. כשלמדתי תואר שני בספרות, נתפסתי למוטיב 'בת הרב' עוד לפני שהספר החל להירקם. מה שעניין אותי במוטיב הזה, הוא איך שהמיתוס משתנה עם השנים. דבורה בארון, שהיתה בת של רב, לא יכלה להפוך לרב.

"הבנות, בפרדוקס מולד, לא יכולות ללכת בעקבות ההורים, בטח בתקופה שלה שבנות לא יכלו להיות שום דבר. בגלל הפרדוקס הזה, סופרים עבריים בחרו לכתוב על הנושא כי בו פער מגדרי, בגלל ההתייחסות הכללית של האורתודוקסיה לנשים ולתורה. אבל לטעמי 'בת הרב' מייצגת כל אחד שהוא ילד של מישהו שנושא בתפקיד ציבורי, בן לבכירים ממנו".

כיצד נוצרה הדמות של איימי שמסבכת את הסיפור?

"היא מבוססת על כל מיני אנשים שהסתובבו אצלנו בבית בילדות ובנערות שלי. גם לי, בחיי הבוגרים יש מנטליות של אורחת-ומתארחת, וראיתי הרבה סיפורים מהסוג הזה. היא גם הגיעה לעליה מתוך טכניקה ספרותית: רציתי להכניס מישהו זר לבית הזה, שיפתח את תיבת הפנדורה".

מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו?

"כבר הגשמתי את החלום הזה, ואשמח לחזור לשם. את הספר כתבתי במשך שנה בסאן-כריסטובל במקסיקו. זה מקום שהגעתי אליו בטיול אחרי הצבא לכמה ימים, וידעתי שיום אחד אחזור. כשהגעתי לשם שוב, באתי לשנה עם מזוודה אחת בלבד. ידעתי שיש שם מרכז בודהיסטי. גרתי בדירה שכורה ומקסימה עם שותף מוזיקאי. בבוקר עשיתי מדיטציה, בצהריים הלכתי לשוק, ובערב כתבתי".

"החיים בכללותם. אבל גם חיים באר, ובייחוד הספר שלו 'חבלים' שמלווה אותי הרבה שנים. יש בו את האלמנט של המדרשים ועולם התוכן היהודי שקשור גם לכתיבה שלי, והוא גם חושף את העבר. גם אמא שלי מעוררת בי המון השראה. כשגדלתי בשנות ה-80, הנושא הפמיניסטי מאוד דובר אצלנו בבית, וזה לא היה באופנה בכלל. בכיתה ו' עשיתי עבודת נושא אישי על פרסומות שפוגעות בנשים, והמורה ממש לא קיבלה את זה טוב. זה הגיע מאמא שלי ומהבית.

"אז, אם להיות בת של רב היה לא קול, אז לדבר על פמיניזם בבית זה כבר היה ממש משונה. אבל היום אני כל כך מעריכה את אמא שלי, והנושא מאוד משפיעה על הכתיבה שלי. גם סייד קשוע, ובמיוחד ספרו האחרון 'בגוף שני יחיד'.

האופן בו הוא מעביר את הבעייתיות של הזהות ואת הפער בין היחיד לחברה או יותר נכון החברות להם הוא משתייך הוא פשוט גאוני בעיניי. גם שהרה בלאו היא דוגמא למישהי שכותבת את 'האחר', או יותר נכון את 'האחרת', ומביאה משהו של אמצע מבחינת זהות - ועושה את זה באומץ או בניגוד לחברה המסוימת בה היא גרה".

איך בחרת את שם הספר?

"בגלל שיש כל כך ספרים שנקראים 'בת הרב', בעיקר באנגלית, אז נשארתי עם הרעיון רק בגרסה קצת אחרת, יותר מרוחקת. גם רציתי לשמור על הניחוח היהודי בשם, וגם לדבר על משהו רחב יותר. לא רק 'בת של רב', אלא בעיקר 'בת של' כל אחד חשוב".

"דבורה בארון. בגלל ההקשר של הבת של הרב שהיא היתה, ובגלל שהגענו, כביכול, מאותו בית גידול, למרות שברור שזה שונה מאוד לגדול באירופה המסורתית ובעומר. גם לסיפורים של נטליה גינצבורג

אני מתחברת מאוד".

על איזה ספר ילדים גדלת?

"ספר קטנצ'יק שקראו לו 'אלכסנדר הגדול'. ספר ילדים שדני קרמן צייר ויורם טהרלב כתב. מעין סיפור הומוריסטי על אלכסנדר שמרגיש שהעולם קטן עליו, והוא גדל וגדל, ויוצא למסע ומגיע להודו. וזה באמת מצחיק, כי לבודהיזם הגעתי גם אני, ולא לפני המון שנים. הספר מדבר על תפישת עולם, על קבלה עצמית, ועל גודל פיזי, שאני מזדהה איתו כי אני גבוהה מאוד, מטר שמונים".

"אני מאחלת לה שהיא תפרח ותגע בעוד עולמות תוכן. הייתי שמחה לקרוא על עוד סביבות אותנטיות ועל קולות אחרים, מודחקים. אני מאחלת שתבניות חברתיות יתנפצו בעזרת הספרות הישראלית, וזה יכול לקרות".