קבלו אותו: המצעד השנתי של כל שנה שהיא

מבול של סיכומי שנה מוזיקליים ניתך עלינו עם סיומה של 2012. למעשה, מדובר בכל כך הרבה סיכומים, עד כי זר שייקלע לכאן בטעות עוד עשוי לחשוב שישראל היא אחד המקומות המעודכנים ביותר בעולם, אם לא ה-, בכל הנוגע למוזיקה. אבל זה בסדר. כמה ימים מול מכשיר רדיו מקומי, אחרי שיטוט בין כל התחנות הרלוונטיות, והוא יקבל כבר תמונה אחרת לגמרי. כמעט הפוכה.

תווי שי אחרונים ב-ynet:

• מטרופולין מגישים מעדן, טל פרידמן סטייק מעושן
• בלי ריאליטי, בלי דמעות: אלבומים שעושים שמח
• מופעי חנוכה: הילדים לא באמת רוצים את זה
  

כמו בכל סוף שנה, אקו"ם פרסמה השבוע את נתוני ההשמעות השנתיות ברדיו. חשוב להבהיר שמדובר בנתונים הקרובים ביותר למציאות. אקו"ם, כמי שמייצגת את זכויות היוצרים של האמנים הישראלים והזרים המושמעים בישראל, מקבלת מכל תחנות הרדיו רשימות שידור המפרטות בדיוק איזה שיר שודר ומתי. על בסיס הרשימות האלה האמנים מקבלים תמלוגים. זיוף של הרשימות או אי הגשה שלהן הם עילה לתביעה. בקיצור - מדובר בנתונים משקפים מאוד, בטח בהשוואה למספרים שמפרסמים גופים אחרים, הניתנים להטייה בנקל.

ומה אנו למדים מאותם סיכומים שנתיים של אקו"ם? שבעוד שכתבי המוזיקה מפליאים בבקיאותם במוזיקה חדשה, הרי שעורכי ומגישי המוזיקה ברדיו דבקים במסורת. נאמר זאת בשלמה ארצית: אל תכבו את הרדיו הישן. שימו לב, למשל, לרשימת עשרת המבצעים הלועזיים המושמעים ביותר של 2012. מלמעלה למטה, מדובר בביטלס, קולדפליי, אדל (השם הכי רענן בעשירייה), מדונה, ביונסה, דיוויד בואי, REM, איימי וויינהאוס ז"ל, U2 ואלטון ג'ון. ההמשך, אגב, לא משנה את המגמה. במקום ה-11 צועדים הרולינג סטונס ואז הרד הוט צ'ילי פפרז. ריהאנה, הדבר הכי עכשווי ברשימה, נמצאת רק במקום ה-13 (ואחריה מייקל ג'קסון וקווין).

Somebody That I Used To know. בראש רשימת להיטים חד פעמיים

דווקא רשימת השירים הכי מושמעים של השנה חושפת שמות טריים יחסית. "Somebody That I Used To know" של גוטייה וקימברה מככב בראשה, ולאחריו צועדים "We Are Young של פאן, "Titanium" של דיוויד גואטה ו-"Set Fire To The Rain" של אדל. אלא שפרט לאדל מדובר ביציאות בודדות של להיטים חד פעמיים. המאסה הקריטית של ההשמעות עדיין מאופיינת בשמרנות ברורה.

התמונה הזו רק מחריפה, כשבוחנים את רשימת השירים העבריים שהושמעו כאן ב-2012. המבצע הישראלי המושמע ביותר הוא, כמובן, שלמה ארצי. שוב. היוצר המושמע ביותר (כלומר כותב או מלחין ששיריו שודרו ברדיו) היה אהוד מנור ז"ל, כשאחריו - כרגיל - צועדים שלמה ארצי ושלום חנוך. זאב נחמה ויוסי גיספן מרעננים את העניינים, במקומות ארבע וחמש, אבל אחריהם עדיין נמצאים שמות כמו קלינשטיין, פוליקר, מתי כספי, עידן רייכל ויזהר אשדות.

רשימת היוצרים המושמעים היא משמעותית הרבה יותר, מבחינת כמות השירים, מרשימת השירים המושמעים של השנה ("כשאת איתו" של אייל גולן צועד בראש, אחריו "יש לך" של שלומי שבת ו"תני לי סימן" של מוש בן ארי). בשורה התחתונה - אין הבדלים ניכרים ביחס לסיכומי השנים הקודמות, גם בעברי וגם בלועזי.

זאב נחמה. בין שלום ושלמה לקלינשטיין ופוליקר(צילום: עידו ארז)

עכשיו, השאלה היא על מה הנתונים האלה מעידים. אפשר לטעון שהם הוכחה לשמרנות המקוממת של תחנות הרדיו בישראל (זהירות, הכללה!), שלא מעזות לאתגר את המאזין (ואת עצמן) עם מוזיקה חדשה. צריך להזכיר, בהקשר הזה, שמרבית התחנות לא משדרות רק מוזיקה, כך שתחנות כמו רשת ג', גלגלצ ו-88FM, שכן מבוססות רק על שירים, "מטות" את התוצאות באופן משמעותי.

רשת ג', למשל, המאופיינת בקו של מוזיקה ישראלית המיועדת לקהל מבוגר, יחסית, משפיעה ישירות על העובדה שאהוד מנור ושלום חנוך הם היוצרים המושמעים ביותר ברדיו. ובצד הלועזי, גלגלצ משדרת אמנם להיטים טריים, אבל תקפיד לשבץ אותם כל הזמן בין קלסיקות של דיוויד בואי, הביטלס וקולדפליי. שמרנות, כבר אמרנו.

אלא שהתמונה, כמו תמיד, מורכבת בהרבה. קל מאד להאשים את הרדיו, אבל הרדיו לא חייב (ולא יכול) רק לחנך. הוא צריך, קודם כל, לשקף את טעם המאזינים

כדי לשרוד. ובהחלט יכול להיות שהטעם הזה הוא שמרני בהרבה, בהשוואה לזה של כתבי המוזיקה המעודכנים במקומונים של תל אביב, או בתחנות הרדיו האינטרנטיות.

ברור, אני יודע, זו ביצה ותרנגולת. אם לא ישמעו, איך יידעו. ועדיין - יש לי תחושה שבשיח התקשורתי, קולם של מקדמי האלטרנטיב נשמע חזק הרבה יותר ממשקלם האמיתי. זה אולי מבאס, אבל טבעי לגמרי. אני מאוד אוהב את ג'וליאן קופ, למשל. היי, אהבתי אותו כבר בתחילת הניינטיז. אבל לדבר על האלבום החדש שלו כעל אלבום השנה, זה בערך כמו להכתיר את דב חנין לפוליטיקאי הכי משמעותי בישראל.

ותובנה נוספת לסיום: ברשימת עשרת המבצעים הלועזיים המושמעים ביותר של 2012, מופיעים חמישה רוקרים מובהקים, ואילו ברשימת 20 השירים הלועזיים המושמעים של אותה שנה, אין אפילו רוקר אחד לרפואה. במילים אחרות - לפעמים יש יתרון גם בשמרנות.