אחרי הצלחה גדולה בתל אביב ובלונדון, קבוצת התיאטרון "נא לגעת", התיאטרון היחידי מסוגו בעולם, בו כל השחקנים הם חירשים-עיוורים, חוזר לניו-יורק. בין ה-16 בינואר ל-3 בפברואר יארח אולם התיאטרון של NYU, סקירבול סנטר, אירוע משולב של תיאטרון "נא לגעת", שבימים כתיקונם יושב בנמל יפו. האירוע בנוי סביב ההצגה "לא על הלחם לבדו", בה מככבים 11 שחקנים חירשים-עיוורים ומתורגמניהם. לצד ההצגה יקיימו אנשי התיאטרון שני אירועים נלווים, בחסות המסעדן הניו-יורקי, דני מאייר. האחד נקרא “קפה קפיש", הפועל כבית קפה לכל דבר רק שכל צוות העובדים הם חירשים או כבדי שמיעה. לצד בית הקפה תפעל גם "מסעדת בלק אאוט", בה מלצרים עיוורים ילוו את האורחים למסעדה בה יגישו לכם מבחר מנות בחושך מוחלט.

מסע קסום במחוזות החושך, הדממה והלחם. "לא על הלחם לבדו"

עשרות אלפי תיירים כבר ביקרו במרכז "נא לגעת" מאז נפתחו שעריו לפני חמש שנים בדיוק. המרכז התרבותי הייחודי מאפשר מקום מפגש בין חרשים, עיוורים וחרשים-עיוורים לקהל הרחב. המרכז מזמין יצירת דיאלוג שיווני וטווה רשת של תקשורת בין כל השותפים לחוויה. בראש הפרויקט היצירתי-תקשורתי הזה עומדת עדינה טל – המייסדת, הנשיאה והמנהלת האמנותית של מרכז "נא לגעת". שוחחנו איתה לקראת הגעת התיאטרון לניו-יורק.

האם היה לך קשר אישי שמשך אותך לעבוד עם הקהילה הזאת?

“לא הכרתי את הנושא הזה בכלל. אין לי אף אחד במשפחה שהוא חירש, עיוור או חירש-עיוור. אני באה מעולם התיאטרון, אני לא עובדת סוציאלית או משהו כזה. הרבה פעמים במהלך הקריירה שלי שאלו אותי אם אני רוצה לעבוד עם אנשים עם מוגבליות ותמיד אמרתי 'לא'. אני לא רוצה להכליל אבל ראיתי לא מעט תיאטרון של אנשים עם מוגבליות ולרוב לא נהניתי. לא רציתי להצטרף לקטגוריה הזאת”.

 אז מה בכל זאת משך אותך? 

“הגעתי לאיזשהו מקום בחיים שהייתי מוכנה להיות מופתעת. רק שלא היה לי שמץ של מושג שאני אופתע עד כדי כך. הציעו לי להעביר סדנאת תיאטרון של חודשיים לקבוצה של אנשים חירשים-עיוורים, שמעולם לא עסקו בתיאטרון. החודשיים האלה היו לפני 13 שנים, ופשוט התאהבתי. זה מסוג הדברים שקורים לך, אם יש לך מזל, פעם בחיים".

רוב השחקנים באנסמבל "נא לגעת" סובלים מתסמונת אשר, תסמונת גנטית שתחילה גורמת ללקות שמיעה ואף לחרשות מוחלטת ומאוחר יותר מתפתחת למחלת העיניים, רטיניטיס פיגמנטוזה. המחלה מתפתחת בגיל ההתבגרות או מאוחר יותר, ומביאה לקשיי ראיה חריפים המתעצמים עד לעיוורון. כמו הרבה מוגבליות גם חירשות-עיוורון נמצאת על ספקטרום, כלומר שכל אחד מחברי הקבוצה מתקשר באופן קצת אחר. כל אחד זקוק ל'שפה' אחרת בכדי לתקשר. בעזרת מספר מתורגמנים, שפת הסימנים, כתובת ברייל ושפת הסימנים במגע מצליחים חברי הקבוצה לתקשר בינהם.

אבל איך הופכים את כל זה לתיאטרון?

“תיאטרון זה תקשורת, ופה מדובר באנשים שהאתגר הכי גדול שלהם הוא תקשורת. התהליך של החזרות הוא באמת מאוד מאוד איטי. ב'לא על הלחם לבדו', למשל, אנחנו משתמשים במכות תוף בתור קיווים (אותות מעבר). עבדנו על זה חצי שנה והיום כולם מרגישים את הוויברציות של תוף. מבחינתם זה יציאה החוצה לעולם החיצון, זה כמו עוד דלת”. 

עולם מוחשי גם לקהל וגם לשחקנים

 אורכה של ההצגה "לא על הלחם לבדו" הוא 80 דקות, כאורך זמן אפיית לחם. ההצגה מתחילה ברגע כניסת הקהל לאולם, בו הם פוגשים את השחקנים כשהם כבר על הבמה ומכינים את הבצק. אחרי שהם לשים את הבצק ומכינים אותו לאפיה, ריח הלחם הנאפה ממלא את האולם ומכניס עוד חוש לחוויה התיאטרלית. ההצגה מסתיימת בכך שהקהל מוזמן לעלות על הבמה ולטעום מהלחם. תוך כדי תהליך האפיה השחקנים חולקים סיפורים אישיים ומגשימים חלומות שמבחינתם אולי אפשר להגשים רק בתיאטרון. אחת חולמת להסתפר אצל ספר צמרת, שני חולם לטייל באיטליה ושלישי פשוט רוצה להתחתן. 

“חיפשתי איזשהו מכנה משותף בין הקהל ובין השחקנים בשביל ליצור את הקסם הזה של התיאטרון. יצרנו בעצם בהצגה עולם שהוא מאוד מוחשי גם לקהל וגם לשחקנים. האמת היא, שזה כבר לא על חירשות ועיוורון. זה על חוסר השלמות הקיימת בכל אחד מאיתנו. זאת לא הצגה שאתה יוצא ממנה ועובר לסדר היום, זה מלווה אותך. וזה בדיוק מה שנפלא באמנות טובה".

כרטיסים למופע, לקפה ולמסעדה- www.nyuskirball.org/calendar/notbybreadalone

‏NYU Skirball Center - 566 LaGuardia Place, at Washington Square, New York, New York 10012