זהרירה חריפאי הלכה לעולמה
שחקנית התיאטרון זהרירה חריפאי נפטרה בבית החולים בילינסון בגיל 83, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. בשנה האחרונה כיכבה בהצגה "סוף טוב" של ענת גוב, העוסקת במחלה
אבידה לעולם התיאטרון: השחקנית זהרירה חריפאי הלכה לעולמה היום (ד') בבית החולים בילינסון כשהיא בת 83, לאחר מאבק במחלת הסרטן. חריפאי, כלת פרס ישראל לתיאטרון לשנת 2003, הותירה אחריה בעל, הסופר שלמה שבא, בת, השחקנית והבמאית איה שבא, ושני נכדים.
בשנה האחרונה כיכבה חריפאי על במת תיאטרון הקאמרי, בהצגה "סוף טוב" העוסקת במחלת הסרטן - אותו כתבה ענת גוב, שנפטרה גם היא מהמחלה לפני כשלושה שבועות. על תפקידה בהצגה זכתה בפרס התיאטרון לשחקנית הטובה ביותר ב-2011.
בראיון ל"ידיעות אחרונות" שהתקיים ב-2008, לפני שהתגלתה מחלתה, אמרה: "אני דווקא כן מפחדת ממחלות. אני קוראת להן 'הבעיות בדרך למוות.' אתה יודע, בגיל שלי הרבה אנשים מסביבי נעלמים. כל יום אתה רואה בעיתון שזה מת, ההוא מת. לא מזמן אמרתי לבעלי: כולם מתים מסביבנו, מה יהיה? מתי יגיע תורנו? הוא אמר: חכי בסבלנות. גם תורנו יגיע."
"בני אדם הם בני חלוף, אבל שחקנים כמו זהרירה - בזכות התפקידים שעשתה ובזכות האישה שהיתה - בלתי נשכחת", אמר ל-ynet עמרי ניצן, מנהלו האמנותי של תיאטרון הקאמרי. "הפסדנו היום כישרון ענק, התחושה היא שדור הולך. על אף שהיתה חמישה עשורים על הבמה, זהרירה התחילה לעבוד על כל תפקיד כמו בוגרת בית ספר טרייה, עם כל השאלות והפחדים. היא תמיד היתה במצב רענן פתוח ויצירתי של מישהי שרק מתחילה את הדרך - זה אחד הסודות של שחקן שמגיע לבשלות, אבל נשאר צעיר לנצח".
"היא חיה תיאטרון והרעב לעשות, לראות ולחוות תיאטרון מעולם לא עבר לה - אלא רק התחזק עם השנים", אומר הבמאי עידו ריקלין, קולגה וידיד שעבד עם חריפאי. "מעולם לא ראיתי שחקן כל כך ותיק עם תאווה כל כך גדולה לחדש, להתנסות, למתוח את הגבולות של עצמה. כששכבה בבית החולים ביקרתי אותה וסיפרתי לה שהציעו לי לביים את 'פר גינט', ועל אף שהיתה חלשה העיניים שלה זרחו. היא אמרה לי: 'יש במחזה תפקיד בשבילי, אני יכולה לשחק אותו'. היא היתה במצב קשה אבל האור הזה בעיניים הבהיר שרק הידיעה שיש שם תפקיד שמחכה לה, נתנה לה כוח. זו היתה זכות גדולה להתלוות אליה. הנוכחות שלה היתה כמו זו של מאסטר גדול שמחזיק לך את היד".
"זהרירה היתה מורת דרך", מספרת השחקנית שירי גולן. "המפגש הראשון שלנו היה כשלמדתי בבית צבי. היא ביימה אותי ב'ירמה' וזה היה שיעור מאלף וחשוב. היא לימדה אותי איך לגשת לטקסט קלאסי ואיך להביע כאב, ואיך לא לפחד מהמילים ולהגות אותן על כל יופיין. היא לימדה אותי ששחקן צריך להיות אמיץ. היא אמרה לי פעם: אתה שחקן, רק אם אתה עובד. אי אפשר לשבת בבית ולומר: אני שחקן. זה מקצוע שדורש כל הזמן לשמן את הכלי. זהרירה התייחסה למחזות כמו אל כתב חידה שצריך לפצח ולפתור. היא דמות מאד משמעותית עבורי".
שרת התרבות והספורט לימור לבנת הביעה צער על מותה של חריפאי: "איבדנו היום את אחת מאבני הדרך של התרבות הישראלית. זהרירה היא מענקי התיאטרון של דורנו. שחקנית נפלאה וטוטאלית שהתמסרה לבמה ולקהל עד רגעיה האחרונים. היא היתה גיבורת תרבות אמיתית, דוגמה ומופת לדורות רבים של שחקנים ושחקניות. אני משתתפת בצער בני משפחתה. יהי זכרה ברוך".
חריפאי נולדה בדצמבר 1929 וגדלה בתל אביב. אביה היה חיים לייב חריפאי, מורה לעברית, שעלה מרוסיה ב-1924 ועבד כעיתונאי עד שנפטר מדלקת ריאות כשחריפאי היתה בת ארבע. ב-1946 למדה בבית הספר החלקאי מקווה ישראל ובהמשך הצטרפה לגדוד הראשון של הפלמ"ח.
היא למדה משחק בבית הספר "הדרמתי" שליד תיאטרון הקאמרי. תפקידה הראשון לאחר שסיימה את לימודיה היה כנערה במקהלה בהצגה "זעקי ארץ אהובה" בתיאטרון הבימה. חריפאי החשיבה את עצמה לתלמידתו של יוסף
מילוא, מייסד תיאטרון הקאמרי - שם היא גם זכתה לתפקידים המשמעותיים הראשונים שלה ב-1953, בהצגות "כובע הקש האיטלקי", "כטוב בעינכם" ו"מריוס".
בסוף שנות החמישים השתתפה בלהקת בצל ירוק, והחלה להופיע גם בתיאטרון חיפה. לאורך הקריירה הארוכה שלה כיכבה בין היתר בהצגות "מעגל הגיר הקווקזי", "אמא קוראז'" ו"אשכבה", ובסרטים "השוטר אזולאי" ו"סאלח שבתי". חריפאי גם ביימה בתיאטרון: במסגרת פסטיבל עכו ב-1997 ביימה את "רסיסים", עליה זכתה בפרס הראשון. בתיאטרון הקאמרי ביימה את "דבורה בארון". היא גם דיבבה את אנה, אמו של הגיבור מרקו בסדרה הקלאסית "הלב".
ארונה יוצב מחר (ה') ב-12:30 בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, וב-13:00 ייערך במקום טקס אשכבה. בשעה 15:00 תיערך הלווייתה בבית העלמין האזרחי בקיבוץ גבעת השלושה.
