היי שלום ותודה על הדמויות, זהרירה חריפאי
"המודעות אצלה לוותה תמיד בהתרסה ובהבטחה: אני מי שאני, אמרה לקהלה. לא רוצים? לא טוב לכם? נראה אתכם קמים. תנו לי דקה, וארתק אתכם לנצח. שבויים שלי תהיו". אריאנה מלמד נפרדת מהשחקנית זהרירה חריפאי שהלכה לעולמה
ההורים לקחו אותי לראות ולשמוע: הייתי בת תשע, כתבתי שירים, והם טענו שבישראל יש רק אשה אחת שיודעת לקרוא אותם כמו שצריך. התלבשנו יפה והתרגשתי מאוד בדרך לתל אביב, כי זו היתה הפעם הראשונה שנלקחתי למופע של גדולים. "אותיות חתומות בספר", קראו לו, וזהרירה חריפאי עמדה בו לבדה על הבמה וכמו אלוהים בכבודו ובעצמו, הפיחה חיים במילים מתות.
מתוך הקול שלה הן עלו ופרחו בחלל, פגשו זו את זו בהרמוניה ווקאלית מושלמת ובעושר מדהים של הבעה - והכל מאוד מינורי, בלי הגזמות ונפנופי ידיים, בלי דרמטיזציה מיותרת ומתוך הבנה כה מעמיקה של הטקסט, שספק אם המשוררים עצמם היו מסוגלים לה.
על הבמה היתה אשה גדולה שסירבה להתקשט במחלצות הסינתטיות והצעקניות האופייניות לתקופה. היא גם סירבה לשאת את שערה כקסדה נפוחה מספריי ואספה אותו בגומיה בקוקו פרוזאי לגמרי, שלא יפריע. איפור, אם טרחה למרוח, היה מועט ופונקציונלי בלבד. וזה היה מדהים וכל כך שונה מנוכחות בימתית שגורה של שחקניות, שגם הורי ישבו פעורי פה ומיד נישבו בקסם הקול והמילים והשירים. אי אפשר היה שלא להיקסם.
מיד ביקשתי מהם שיקחו אותי לכל הצגה של האשה המופלאה הזאת, שכבר היתה מוכרת לי מהסרט "סאלח שבתי", שם שיחקה תפקיד של קיבוצניקית מפא"יניקית קשוחה וערלת לב, על גבול הטמטום הלא-חינני. קשה היה לקשר בין הדמות ההיא לבין זו שקראה באלגנטיות שירים על אהבה ומוות, אבל לימים למדתי ששוכנות בה המון נשים.
אמא קוראז' המעשית עד אימה ופוגורלקה המאוהבת בעצמה למרות שתגסוס עוד מעט, כל הנשים החנוך-לויניות הענקיות והנעבכיות, האכזריות ומכמירות הלב יצאו מתוכה על פי תורן, ואפילו קליאופטרה פתיינית אחת - אבל בתסכית שבו היא עצמה התעקשה שהקרדיטים יופיעו רק בסוף, כי מי יאמין לקליאופטרה שהיא זהרירה, כפי שזהרירה נראית.
מודעות עצמית חריפה עד כאב אינה בהכרח התכונה הנדרשת משחקן בדרך להצלחה. לפעמים היא אפילו מפריעה מאוד. חריפאי נשאה על גבה יתמות מוקדמת מאב אהוב ואת כל מררתה של אם שבזה לילדה שלה וראתה בה מטרד. אצל חריפאי המודעות לוותה תמיד בהתרסה ובהבטחה: אני מי שאני, אמרה לקהלה. לא רוצים? לא טוב לכם? נראה אתכם קמים והולכים. תנו לי דקה, ואני ארתק אתכם לנצח. שבויים שלי תהיו, לגמרי שבויים.
וכך היינו, וכך היו מי שהלכו לתיאטרון בגללה, ואט אט הם התרבו והלכו והפכו אותה לאחת השחקניות המוערכות והאהובות בישראל. מעולם לא תבעה לעצמה את כס הגברת הראשונה או שטויות כאלה מעולם הזוהר הבימתי, כי הן לא עניינו אותה. גם עשרות פרסי תיאטרון גדולים וקטנים ואפילו פרס ישראל לאמנות התיאטרון לא שינה אותה: היא רצתה רק להוציא את כל הנשים האלה ואחרות מתוכה, בלי לנוח לרגע.
זה לא היה פשוט. ב-1958, אחרי שצברה ניסיון בימתי לא מבוטל והצטיינה גם בקומדיה וגם בהצגות רציניות יותר וגם בשירה, אמר לה יוסף פפו מילוא - שהיה המורה והגורו שלה - כי היא מתאימה רק לתפקידים גרוטסקיים קיצוניים, ולפיכך עליה לעזוב את הקאמרי ולמצוא מקומות בהם יש תפקידים כאלה, אם בכלל. היא עזבה, כמובן, והלכה לחפש. בתיאטרון שעדיין לא קראו לו פרינג', בהפקות איכות מיטיבי לכת, היכן שאפשר היה, עד שפגשה את חנוך לוין, הראשון שהבין את עוצמותיה והיכולות שלה.
פאתטית וגחמנית, עריצה ומבוהלת
המפגש ההיסטורי ההוא הוליד זיהוי עמוק, הכרחי כמעט, בין דמויות הנשים של לוין לבין הביצועים של חריפאי. בתולדות היחסים בין במאי שהוא גם יוצר לבין המבצעת שלו, נדיר למצוא שותפות כה ארוכה: בסוחרי הגומי ובזונה הגדולה מבבל, ביעקובי וליידנטל וב"הרומנטיקנים" ואחרים.
השותפות התקיימה גם אחרי מותו של לוין: לא אחת אמרה שהיא מחכה שמשהו ייפול מהצוגים אל הבמה כאות שחנוך אכן שם והוא מתבונן. וכל עוד התקיימה, היתה חריפאי כל-אשה: פאתטית וגחמנית, עריצה ומבוהלת, אוהבת וחושנית ולועגת לאהבה ולחושנות גם יחד, מכמירת לב ומעוררת אנטגוניזם קיצוני - כל המנעד, כל ההווייה הנשית בעיניו של לוין ובעיניה היו שם, לאורך כל הדרך.
יותר מעשור התפתלה מכאבים, ואיש מהצופים לא ידע זאת. לפני הסרטן היו שם עניינים שמנעו ממנה לנוע בחופשיות, והבמה היתה סם המרפא היחיד
שבאמת עבד: מן האדרנלין שמשחרר גופם של שחקנים ברגע שהמסך עולה, ידעה ליצור לעצמה שיקוי קסם שהחזיק מעמד כל עוד היתה זקוקה לו, כל עוד אפשר היה להעמיד פנים שהכל בסדר.
הסרטן, יימח שמו וזכרו, כרסם גם באפשרות הזאת. ענת גוב ז"ל ליהקה אותה לתפקיד של אשה שנפרדת מהחיים ונאחזת בהם בציפורניים, בעת ובעונה אחת, ב"סוף טוב". רק במהלך ההצגה נודע לשתיהן כי זה יהיה גם הסוף שלהן, וטוב הוא לא יהיה - אלא אם כן יוכלו לחיות חיי תיאטרון כמעט עד הרגע האחרון, כמו שרצו, כמו שידעו לחיות יפה כל כך.
שלום לעפרך, אשה גדולה. שלום ותודה על כל הדמויות וכל הקולות, כל השירים וכל החיוכים הכי רחבים בתיאטרון. מישהו או מישהי צריכים לכתוב מחזה על חייך, ומישהי צריכה להיכנס לנעלייך ולהסביר עד כמה היית מופלאה.
