"שקרים בארון": לא עוד האבסת טרגדיות
הסרט הדוקומנטרי "שקרים בארון" לא באמת עוסק בשינוי מין - אלא במאבק בין ביטוי עצמי לכמיהה להשתלבות במסגרת המשפחתית. המסר העדין שלו הוא תשובה הולמת לתחיבת הקטסטרופות של תוכניות הריאליטי
חמש דקות לתוך הסרט הדוקומנטרי "שקרים בארון" ששודר אמש (ד') ב-yes דוקו, והגיבור של הסרט עדיין שותק. לא מדבר אל המצלמה מחוברים-סטייל, לא מתערטל בווידוי קורע לב, לא בוחן את הגוף שלו מול המראה. לכל היותר מדבר עם פקידת הדואר. בעולם שבו לדבר על הטרגדיה הוא החלופה המקובלת ללחוות אותה, מדובר בהתאבדות.
ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:
"לוד - בין יאוש לתקווה": כמו בוקס לפנים
"בובה של מדינה": הצלחה לא תהיה כאן
אם לא קראתם את התקציר, עד אמצע החלק הראשון אין לכם מושג בשביל מה אור אוסף כסף ולמה הוא מזייף קבלת מלגה מאוניברסיטת אוקספורד והעברה בנקאית ללונדון באמצעות פוטושופ כדי לחלץ עוד קצת ממנו מההורים שלו. שפה חדשה ומסוכנת לצופי טלוויזיה שהתרגלו לתחיבת קטסטרופות לגרונם כחלק בלתי נפרד מהתקשורת האנושית. וכן, "מאסטר שף" ו-"The Voice", אני מסתכלת עליכן.
יותר מזה: "שקרים בארון" הוא לא סרט על שינוי מין. הוא סרט על דחיפות, ועל מאבק בין הגשמה וביטוי עצמי לכמיהה להשתלבות וריצוי במסגרת הכי חונקת והכי אוהבת - המשפחה. שירלי ברקוביץ', הבמאית, יצרה סרט שמרגיש כמעט כמו סרט טבע - היא עוקבת אחר גור האדם כשהוא גדל בשבט מצומצם שאוהב אותו מצד אחד, אבל מקשה עליו להרגיש עצמו.
מתחת לשאלות המוסריות המתבקשות כמו 'האם זה הוגן לשקר את ההורים שלך כדי לקבל מהם כסף לטובת הצורך האישי שלך?', מסתתרת שאלה לא פחות עצובה: באיזה מצב נפשי נמצא ילד - או נער או בוגר, זה לא משנה, במשפחה הורים הם תמיד הורים וצאצאים הם תמיד צאצאים - שמרגיש שאין סיכוי שהאנשים הקרובים אליו יקבלו אותו ויתנו מקום לביטוי העצמי שלו, עד שהוא נאלץ להסתתר ולשקר? ובאיזו אחריות נושאים ההורים שלו לסיטואציה הזאת?
החשיפה מרחיקת הלכת של אור והמינימליזם של ברקוביץ' חברו יחד לסרט שמעמת את האנושי מול המוסרי, ומצליח לעורר אמפתיה לשני הצדדים. מה שעל הנייר נראה כמו טלנובלה הופך ליריעה מהודקת וחסכנית, כמעט פואטית, שמעבירה רגש יותר מכל ההאבסה הטלוויזיונית היומיומית והמקהה שהתרגלנו אליה.
ובינתיים במציאות, עד אתמול נאבקה גיבורת הסרט בהקרנתו הטלוויזיונית במועד הזה, וביקשה לדחות אותו עד אוגוסט 2013. הסיבה: כיום היא לומדת במוסד גבוה כאשה לכל דבר, עם גברים שלא מודעים לעברה כגבר, והיא חוששת מהנטל הנפשי שיפול עליה אם תיחשף בפתאומיות ו"התדמית שבניתי בעמל רב תירמס". את הסרט, לדבריה, צילמה "בשביל להראות עד כמה חשוב להילחם על החלומות האישיים ועל חופש הבחירה והביטוי", טיעון שקצת מעיב על המסר העדין בסרט ומעקר אותו.
נכון, אנחנו לא חיים בחברה אידיאלית, ואין שום כוונה לזלזל בנטל הנפשי שאכן יפול על אור כשיחשף עברה. אבל זה בדיוק מה שעמד מאחורי הקרנת הסרט,
לא? להראות את הצד האנושי של אנשים כמוה, לעורר הזדהות כדי למנוע מהם להתמודד עם העוינות החברתית שנובעת מבורות.
אם אור, שהיתה מסוגלת להביא את עצמה לסרט ממקום כל כך אמיתי, לא מסוגלת לעמוד מאחורי מי שהיא - מה בעצם עשינו פה? אם הרעיון היה לפתוח פתח לחיים של אדם שמקבל החלטה קשה ולעורר אליו אמפתיה, למה לחזור שוב לארון ולשדר את המסר כאילו מדובר בדבר מביש? ברור שאי אפשר לכפות על אדם להיירות מתותח בשם המהפכה, אבל חבל שבעצם ההתנגדות היא מעבירה מסר הפוך מזה של הסרט המקסים הזה. ובאמת שמדובר בפנינה.
