"אצלנו כבר מחכים לסוף אבל אתה, יש לך זמן"

השעון המעורר צלצל, השעה חמש בבוקר. "מה לעזאזל אני עושה עם עצמי בחמש בבוקר?" חשבתי, תוך כדי שאני זורק את עצמי מהמיטה בכוח. נכנסתי למקלחת וצחצחתי את השיניים שלא אמורות להיות לי. זה קצת מוזר להביט במראה, נראה כאילו בכלל לא הזדקנתי.

העור מתוח ואין קמטים, השיער במקום, שחור כתמיד ורק שערה אפורה מבצבצת אי שם בצידו השמאלי של הראש. הזדקנתי, אבל הראייה חדה. שטפתי פנים ונמתחתי לאחור, השרירים קצת תפוסים אבל מרגישים בסדר. הדלקתי רדיו על שקט ונגשתי למיטה של עמית. הסתכלתי עליו, הוא עדיין קטנצ'יק רק אתמול הגיע במזל טוב למשקל של שלושה קילו.

לא רציתי להעיר אותו, למרות שלפי החישוב החדש שלי, הוא כבר בן 30 וכדי שיתעורר,

יחליף לעצמו חיתול וילך לעבודה. הכנתי תה והוצאתי את ניקי הכלבה שלנו לטיול, היא הסתכלה עלי במבט של "אתה דופק לי את כל המטבוליזם עם הפרויקטים המוזרים שלך!", רגע לפני שהיא החלה דולקת אחרי חתול מנומנם.

התיישבתי על הספסל בגינת הכלבים וקינחתי את האף, "מתי כבר ייגמר הצינון הזה?!", הרהרתי לעצמי. לוקח נשימה עמוקה של אויר קר, השעה חמש וחצי בבוקר וזהו יומי הראשון בגיל 81.

את היום הגדול החלטתי לפתוח בנסיעה לרופא, כבר שבוע שאני סובל מצינון שמסרב לעבור והגיע הזמן לחסוך קצת בטישו. חוץ מזה בגיל 81 אני נמצא באחוזון הזה של האוכלוסייה שמומלץ לו להתחסן. עכשיו רק צריך לתכנן את הנסיעה לדוקטור גנור ברחוב בזל בתל אביב. הגדלתי ראש, התקשרתי למוקד של אחת מחברות האוטובוסים הגדולות וביקשתי הכוונה.

עופרה מהמענה האנושי המליצה לי על קו 10, "אדוני, התחנה הקרובה ממוקמת בשדרות ירושלים", אמרה בחביבות, "בערך חצי קילומטר מביתך". בדרך החוצה עוד העפתי מבט על הטוסטוס שלי, שנשאר קשור בחנייה ועשה לי פרצוף נעלב, לך תסביר לו שבגיל 81 אין מצב שאני מצליח לעלות עליו בלי לסדוק את האגן.

זה לקח לי 5 דקות של הליכה מהירה, עד שנזכרתי שאני קשיש, ועשיתי את הדרך שוב, רק לאט - 12 דקות של גרירת רגליים מייגעת. בתחנה כמובן, אף אחד לא קם ונתן לי לשבת, ראבק, בגיל 81 היית מצפה... אבל הנוער של היום אתם יודעים איך זה, תקועים 24 שעות עם הפרצוף שלהם בתוך הטלפון ואפילו לא מרימים את הראש.

ככה אראה בגיל 81? הדמיית מחשב לגיל השלישי.

המתנה של 12 דקות והאוטובוס הגיע, עליתי ורכשתי את כרטיס הרב תו החדש שלי בהנחת קשיש, סך הכל 3.30 שקלים לדיל שמאפשר להחליף כמה אוטובוסים שבא לך בשעה וחצי. משתלם חשבתי, והתיישבתי ליד הסבתא החביבה בספסל האחורי.

קוראים לה דבורה בת 74 מבת-ים, סיפרתי לה על הפרויקט החדש שלי, והיא הקשיבה תוך כדי שהיא מנסה להחביא את הארנק עמוק בתיק, האמת שקשה להאשים אותה עם כל שודדי הקשישים שמסתובבים היום ברחובות.

"הרבה אוטובוסים בחודש זה יותר מדי ביוקר"

אחרי הסבר מעמיק, היא הבינה שאני לא מטורף, "למה לך להיות זקן", אמרה, "אתה צעיר תחיה את החיים, אצלנו כבר מחכים לסוף אבל לך יש עוד זמן". אחרי שהראתה לי תמונות של הנכדים, (יש לה 22 כאלו!) ניסית להבין ממנה, כיצד היא מתניידת.

"זה מאוד קשה", נאנחה, אני נוסעת 3 פעמים בשבוע לבת שלי ברמת גן, בנוסף צריך גם קניות, ללכת לרופא, סידורים, והאוטובוסים זה דרעק, לא תמיד מגיעים בזמן ובערב מלא באנשים. אני רואה שגם אתה קנית את הרב תו?"

"שמעתי שזה חוסך בכסף", אמרתי, "לעיתים רחוקות", ענתה דבורה. "זה רק לשעה

וחצי ואני צריכה להספיק לעשות הכל מהר ואתה רואה, עם הרגליים האלה לרוץ כבר אי אפשר. לפעמים אני מוותרת על נסיעה לנכדים, או למועדון לקשיש, כי אין הסעות והרבה אוטובוסים בחודש זה יותר מדי ביוקר".

2,700 שקל זה התקציב החודשי שלי, כן שמעתם נכון - 90 שקלים ליום. מהסכום הזה חי היום הקשיש הממוצע בישראל. "איך לעזאזל חיים מתקציב נמוך כל-כך?", אני מנסה לחשב בעודי ממתין בתור לרופא. שני מקומות לפני, אחרי הילד הקטן שלא הפסיק להשתעל, ישב שלמה, קשיש בן 70 שסובל כבר שנתיים מכאבים עזים בברך שמאל.

"מותר לשאול איך הגעת לכאן?", שאלתי אותו

"תשאל מתי הגעתי לכאן" ענה שלמה

"מתי?" שאלתי

"אני כבר שעה וחצי כאן", הוא עונה, "הגעתי מוקדם כי הבן שלי עובד, אז הוא יכול להקפיץ אותי רק בדרך לעבודה. לכן אני כאן כשעה וחצי לפני התור. אם לא הבן שלי, אז אני חייב מונית ומהבית שלי ביד אליהו לכאן זה ארבעים שקלים לכיוון, במצב כזה אני מעדיף לפספס את התור ולהישאר בבית".

חצי שעה מאוחר יותר שלמה יצא מהרופא עם רשימה קניות של סופר, "עכשיו אני מחכה לבת שלי", אמר, "היא תבוא עוד שעה לאסוף אותי" נפרדנו לשלום והוא התיישב להמתין על הספסל בקצה המסדרון. כשיצאתי מד"ר גונן שלמה עדיין ישב שם, על הספסל, מחכה.

מיהרתי לאוטובוס, כשהגעתי לתחנה הבטתי בשעון וגיליתי שהשעה וחצי שלי עברה. 9 וחצי בבוקר וכבר הורדתי מתקציב הקשיש היומי שלי 6.60 לא כולל תרופות, אבל עזבו אתכם תרופות עכשיו, זה כבר סיפור אחר לטור אחר.

• בימים הקרובים יחיה שוקו מקצבת זקנה, יתמודד עם הדילמות של סבתא שלו ושל כולנו, וידווח כאן על החוויות שעבר.
• רוצים לסייע לקשישים לעבור חורף חם יותר? הצטרפו למבצע "מחממים בידידות" של ynet והקרן לידידות .