"ילדת הביצות": להסתכל למציאות בעיניים

ישנם ספרים שהמהלכים הספרותיים המתקיימים בהם ברורים למדי: האנלוגיות קלות לזיהוי, הדמויות משלימות זו את זה, העלילה מהדהדת את סיפור המסגרת הרחב בהרבה, וכן הלאה. ובכל זאת, אף על פי שהכול מונח בפשטות, משהו בתפירה של כל המרכיבים יחד יוצר יצירה חזקה וסיפור משכנע. ספרות טובה נמדדת, בין השאר, ביכולתה להציג עולם מהימן ולא רק תחבולות ספרותיות נסתרות. זהו המקרה של "ילדת הביצות" מאת הסופרת שיבון דואד, שזכה בפרס קרנגי היוקרתי ובשנים-עשר פרסים נוספים. לא פחות. 

• "קפטן תחתונים ": נמוך, אבל קורע
• אביגיל גרץ בין בודהיזם ליהדות
• החלום האמריקני על הסכין
  

"ילדת הביצות" מתרחש ועוסק בקו התפר, בגבול בין הרפובליקה העצמאית של אירלנד לצפון אירלנד, שהיתה חלק מבריטניה, באותם ימים שבהם נלחמו האירים הקתוליים להיספח לרפובליקה העצמאית ולהינתק מהשלטון הבריטי, זאת בניגוד לרצונם של הפרוטסטנטים. גיבור הסיפור הוא הנער פרגוס, שאחיו ג'ו נכלא בשל פעולות התנגדות ואף הצטרף לשובתי הרעב כחלק מהמאבק בבריטניה. פרגוס מיואש מהמצב ומהכפר העגמומי בו הוא חי, ומבקש לעצמו חיים טובים יותר, אותם יוכל אולי להשיג אם יצליח במבחני הסיום שלו. יום אחד הוא מוצא יחד עם דודו בביצת הכבול, גופה של ילדה.

"ילדת הביצות". נעורים באירלנד

מתברר כי הגופה שייכת לתקופה קדומה, ומשום כך מעוררת מחלוקת למי מהצדדים היא שייכת, כיוון שנמצאה בגבול. אל האזור מגיעה ארכיאולוגית חכמה עם בתה קורה, שקשר מיוחד נרקם בינה לבין פרגוס. במקביל לסיפורו של פרגוס ולסיפור המאבק באזור הגבול ובצפון אירלנד בכלל, נחשף גם סיפורה של אותה ילדה שגופתה נמצאה, ושפרגוס מכנה אותה בשם מל. סיפורה רווי רדיפות, מאבקים, קורבנות ואלימות, ומהדהד למציאות אותה חווה פרגוס. מציאות שגבתה וגובה מחירים קשים מאוד.

מלחמה, דת וגופות

את "ילדת הביצות" ניתן לקרוא כטקסט ספרותי ביקורתי. עולה ממנו ביקורת ברורה למדי כנגד מלחמות דת, נגד מאבקי כוח מדיניים והחלטות הרות גורל של פוליטיקאים אטומים. דואד לא חוסכת בביקורת כלפי היעדר הומניזם בתקופת האלימות הארוכה והקשה באזור, וכלפי האופן בו מלחמות על שטח עוברות בירושה מדור לדור, בעוד עתידם של הילדים נחרץ. במידה רבה זהו טקסט קשוח, שכמעט ולא ניתן למצוא בו נקודות אור, שכן דואד אינה מבקשת לספק קתרזיס לקוראיה הצעירים, אלא להנכיח את המציאות הכואבת ולתאר באמצעות סיפור פרטי, את המצוקות הרבות שהסיטואציות האלימות מכוננות.

אולם עבורי עיקר ההתרשמות נבעה מכתיבתה של דואד. ההקשרים המשלימים או המנוגדים שהיא יוצרת בין הדמויות והאירועים - למשל, הדרמה הסוערת של המאבק וניצני ההתאהבות הראשונה של פרגוס אל מול הסטטיות של ילדת הביצות המתה; החברות הנרקמת בין חייל צעיר ואבוד ובין פרגוס אשר מציגה את ההשפעה הכפולה של הלחימה ותוצאותיה ההרסניות - פשוטים להבנה, אך הם אינם פוגמים לרגע בתחכום, בעומק, בכנות והאמינות של סיפור המעשה. להפך, דואד חושפת בפנינו סיפור גלוי שהמורכבות שלו נובעת מתהומות הרגש המבעבעים מתחת למעטפת הסיפורית.

דואד משתמשת בכל אותם אפיונים כדי להדגיש את הפן הרגשי של כל דמות ודמות וכל סיטואציה, ועושה זאת ברהיטות, באלגנטיות ובחוכמה רבה. הקלישאה "לא יכולתי להניח את הספר לרגע" נכונה למדי במקרה הזה, משום שדואד היא מספרת מצוינת. הדמויות שלה מעוררות תגובות חזקות מצד הקוראים, ועם זאת - הן עגולות, מעט חידתיות ולרגע לא נופלות לבנליות.

וזהו לא עניין של מה בכך. דואד לא כתבה סיפור דידקטי בעל סממנים של הטפה, בדומה לסיפורים רבים אחרים המתארים אירועים שכאלה. ההומניזם שלה אמנם מניע את הכתיבה, אך אינו משתלט על הסיפור עצמו - ובשל כך, הביקורת החברתית היא פועל יוצא שלו ולא העיקר. ההתרשמות העזה מהטקסט מתקיימת גם בזכות תרגומו החכם של יחיעם פדן, אשר מיטיב להעביר את הלך הרוח של כתיבתה של דואד ונע בקלות בין המשלבים השונים באלגנטיות.

בצל האם

על אף דמותו מעוררת ההזדהות של פרגוס, לטעמי הדמות המעניינת ביותר היא אמו. דואד כמו חוצבת את דמותה בקשיחות, ולעתים מלטפת אותה במברשת עדינה. האם היא אישה חזקה, המנסה להשליט סדר ביום יום, בעוד הכאוס והטרגדיות פולשים למרחב הפרטי שלה. הדרך שלה להתמודד עם כליאתו של בנה ג'ו ושביתת הרעב, ובהמשך הסיפור - עם אירועים נוספים, מתוארת על ידי דואד בשילוב יפהפה של ריחוק וחמלה.

האם כמו מכילה את מהות הסיפור כולו, על מורכבות המאבק, על גביית הקורבנות,

על העתיד שנגזל שוב ושוב, על האבסורד וחוסר האונים, ועל ההכרח להישיר מבט קדימה ולהתמודד באומץ. ולמרות המשא הכבד שדמותה נושאת על כתפיה, היא אינה מועדת לרגע, ומכילה את הלב הפועם של הסכסוך ושל הסיפור עצמו.

כל ההתרחשויות בספר מתקיימות על זמן שאול, או זמן-לא זמן. בין אם מדובר ב"ספירה לאחור" למותו של ג'ו מרעב שמבצע פרגוס, בין אם בזמן שנותר עד לקבלת הציונים של מבחני הבגרות, או בזמן שנעצר עבור מל, ילדת הביצות, וכן הלאה. דואד משתמשת באלמנט המתח הזה, וכקוראים אנו הולכים יחד עם הדמויות עד הסוף, חווים את עוצמת חוסר האונים שלהן ואת הרצון לכונן שינוי על אף המצב הבעייתי.

ולו משום כך הספר מציע בכל זאת נחמה אפשרית; נחמה שיש בה מוסר ההשכל, אך דואד חכמה דיה כדי לא ליפול למלכודת הזאת לבדה. "ילדת הביצות" הוא ספר שראוי שבני נוער יקראו, לא רק משום הפן החברתי המהדהד מן הסתם גם למצב בישראל, אלא משום שהוא מדגים כתיבה טובה וסיפור טוב מהם.