הבאנו ביכורים: אבידן רייך נשאר עם הסאב-טקסט

שני אחיו הגדולים של אבידן רייך רצו שיקראו לו אבי, וכך הוא נרשם בבית החולים כשנולד, לפני 39 שנים. אבל אמו, שרצתה שאם במקרה יגדל להיות נשיא מדינת ישראל מן הראוי שיצויד בשם מכובד יותר - הלכה למשרד הפנים, שילמה שש לירות, והוסיפה לשמו את ה"דן" המכובד. בסופו של דבר, אבידן רייך לא גדל להיות נשיא - אלא סופר.

• אביגיל גרץ בין יהדות לבודהיזם
• שי אספריל חולם סיפורים
• תמר פריד אוספת אסוציאציות
• אנחנו גם בפייסבוק. שווה לייק
  

"עץ נופל ביער" (עם עובד) מכיל שישה סיפורים שמלווים גיבור גברי במהלך תחנות שונות בחייו: השירות הצבאי, חברות נעורים, פרידה מהורים וגידול ילדים. "אני מקווה שהבערה שגרמה לי לכתוב את הסיפורים בספר הראשון שלי תעבור גם לקוראים", הוא אומר.

רייך, יליד חולון, גר כיום ברמת גן ועובד בתחום ההייטק. לכתיבה הוא הגיע אחרי שהשלים תואר שני במדעי המחשב. "המקצועות הריאליים תמיד היו הכיוון שלי, בעידוד המשפחה והסובבים אותי. במקצועות ההומאניים תמיד הרגשתי שאני בינוני. אף פעם לא כתבתי חיבור כמו שצריך, וכשהייתי חייב לכתוב, נגיד חיבור על בעד ונגד תלבושת אחידה, לא נכנסתי לפרטים".

"עץ נופל ביער". להיות המבוגר האחראי (עטיפת הספר)

לדבריו, רק במהלך שירותו הצבאי הגיעה התפנית: "הייתי בנח"ל, ולתקופה קצרה גם במוצב חודר בלבנון. שם עברתי חוויה הזויה - כשהלכנו עם הציוד והאפודים בנוף עוצר נשימה לחפש מטענים, משהו לא הסתדר לי עם החיים. אחרי הפעולה הזאת הגעתי לתל אביב, וכמו קלישאה של חייל הלום קרב שמגיע לעיר שהכל מתרחש בה, משהו זז בי. ככה נולד הסיפור 'שגרה', שגם נכנס בסופו של דבר לספר. ככה פתאום כתבתי סיפור, כי רציתי לקחת את הפלוגה עם כל המכשירי קשר והנשק והאפודים, היישר לדיזנגוף סנטר. זה גרם לי לכתוב".

• רוצים לקרוא סיפור שכתב אבידן רייך? היכנסו לכאן!
  

אחרי הצבא השתתף רייך במספר סדנאות כתיבה בבית אריאלה, והסופרת לאה איני היתה זו שהשפיעה על המשך דרכו הספרותית: "פוטרתי בזמנו, במהלך משבר ההייטק, כשהבועה התפוצצה, והלכתי ללמוד כתיבה. לאה פירגנה לי מההתחלה. הייתי בטוח שהיא מתייחסת ככה לכולם, אבל כבר בתרגיל הראשון היא אמרה שיש לי הקול שלי. אני חב לה תודה על כך שהיא זיהתה את זה. היא היתה הראשונה שאמרה שיש לי יכולת לכתוב".

על מה הספר שכתבת?

"אני אוהב את איך שיובל שמעוני (העורך) הציג את הסיפור בגב העטיפה: יש שם תחנות בחיים, כמו אותה בערה על החוויה מלבנון. משהו בי רצה לכתוב על כל גיל וגיל, ולבחון שם את האדם מכל הכיוונים. לכן בספר יש סיפורים על נערים, על אדם בן שלושים, על חיילים, על איש שמלווה את אבא שלו לבית חולים, על גבר גרוש שמטפל בילד".

מה מעורר בך השראה?

"בעיקר אנשים, ויחסים בין אנשים. פתאום איזה שיר של ליאונרד כהן שיש בו יחס

אינטימי כלפי בן אדם. גם כתיבה יפה מעוררת בי השראה, את הדמיון. אני גר מול גבעת נפוליאון ברמת גן, ויש שם עתיקות, איזה בור מים שרואים שפעם היו אליו מדרגות, ואפשר לדמיין שמישהי ירדה לשם עם כד. אני רואה את הבור ואת האבנים, אבל הסיפור מתחת הוא נסתר. משהו בדמיון שלי תמיד מנסה להשלים את מה שהיה. אני מרגיש ככה גם עם הדמויות שלי. יש דמויות שאנחנו מכירים בחיים שלנו, כמו 'האיש שעובד בחנות האופניים'. אני מנסה, כמו עם האבנים, להבין מה יש מתחת לאנשים האלו".

מדוע סיפורים קצרים?

"ככה זה יצא. בתחושה שלי, אני עדיין לא יכול לחשוב על כתיבת רומן. הסיפור הכי ארוך בספר הוא בן שלושים עמודים. יש בסיפורים קצרים משהו אסתטי - אולי זה קשור גם לצד הריאלי שלי. אני אוהב את העובדה שבכל סיפור, אתה מנער אותו כדי שיפלו כל הפסקאות המיותרות, ואתה נשאר עם מה שיש בסאב-טקסט. אני אוהב את המיקוד הזה, כמו בפסלים של ג'קומטי, של האנשים הארוכים והדקים. לפעמים בשביל לראות את האנושיות, צריך מעט חומר".

"בעיקר קלאסיקות. טסתי להודו אחרי התואר השני וגם אחרי שלמדתי בקבוצת כתיבה באוניברסיטת תל אביב, והחלטתי לקחת הפסקה. לקחתי איתי 18 ספרי קלאסיקה, לפטופ, גיטרה - ונסעתי. תמיד הטרידה אותי השאלה למה הספרים הכי מכוננים בתרבות שלנו עסוקים בתכנים כל כך קשים. לדמויות אין מוצא, והן לעולם לא אופטימיות. האם זה בגלל שזה מה שהסופרים רוצים לכתוב? כי ככה החיים? כי זה מה שאנשים רוצים לשמוע? כי ככה קל לעשות סיפור? אבל חלק מהספרים האלו השפיעו עלי מאוד, כמו 'בינת השכוי' של אביגדור דגן, 'אלה תולדות' של אלזה מורנטה, 'אל המגדלור' של וירג'יניה וולף ועוד. כשאני קורא, אני מסמן את הקטעים האהובים עלי בספרים, ואז חוזר לסימונים ומנסה לראות מה עבד שם". 

על איזה ספר ילדים גדלת?

"כילד לא קראתי כמעט בכלל. הייתי הולך לספריה לא מעט עם אחותי, אבל רק כשירד גשם,

כי זה היה תירוץ ללכת בין הטיפות עם מטרייה. אבל נרטיב סיפורי שדיבר אלי היה נרטיב התנ"ך. לדוגמא, נחרת בי חזק הקרב של משה בעמלק. יש שם כמה תמונות חזקות שהתפעמתי מהם".

"אני מאחל לכולנו שהקריירות המהירות, והרשתות החברתיות והסמארטפונים, וכל הדברים שמציפים אותנו בעשור האחרון - לא יסתירו מאיתנו את העדינות שבסיפור טוב".

מסר לקוראים:

"משפט של לאה גולדברג, שאני חיי לפיו, מתוך השיר 'אל תבכה בשדה': 'ופשוטים הדברים, וחיים ומותר בם לנגוע'".