גורל הבית המשותף

בקיעתה של מפלגת מרכז כלשהי, בכל מערכת בחירות ישראלית, כמין בובת נחום-תקום נצחית (ועכשיו יש מופע משולש שלה בראשותם של לבני, לפיד ויחימוביץ'),הביאה אותי לחשוב לא פעם, דווקא על הבית התל-אביבי המשותף שבו אני מתגוררת. דווקא עליו. זהו בניין חביב, תשוש ומטולא, מראשית שנות השלושים של המאה הקודמת, בלי ממ"ד ובלי מקלט, והמומחים סבורים שלא יעמוד לו כוחו ברעידות האדמה הצפויות באזורנו המועד גם לפורענויות כאלה.

לאחרונה עומד הבניין לעבור שיפוץ יסודי במסגרת תוכנית תמ"א 38: יתווספו לו ככל הנראה עוד קומה, ארבע דירות גג, שתי מעליות (אחת לכל כניסה) ואולי גם חניה. כל מי שהתנסה אי פעם בעניינים שכאלה יודע משהו על היקפו, מורכבותו, קשייו וסיכוניו של תהליך כזה: שכנים ומחלוקות בין שכנים, יזמים, משפטנים, עירייה, אישורים, ועדות, ישיבות וישיבות שכנגד, הצעות והצעות שכנגד, שמאים, חוזים, הצעות פשרה, יגיעות וטרחות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

שר החינוך, תן למורים לעבוד / אלי הורביץ

מרבה מפלגות, מרבה דאגות / שלומי צדקי

ככל שכישוריי המוגבלים בעניינים כאלה מתירים לי לשפוט, תהליך ממושך זה של "תמ"א 38" - הן מצד שכניי והן מצד ועד הבית - מתנהל ללא דופי ואפילו באורח מעורר התפעלות. בתושייה ובאורך רוח התגברה הקהילה הקטנה של דיירי הבניין על הקשיים, המחלוקות והמהמורות. שבועות, אם לא חודשים תמימים, הוקדשו לליבונם של כל סעיף ותת-סעיף בחוזה. לא הייתה אבן שלא הפכו אותה על פיה, לא היו נתון או עובדה שלא בוררו ונבדקו עד תומם, לא הייתה הבטחה מצד היזם שלא נבחנה מכל צדדיה ואומתה עד אחרון הפרטים.

בבית הפרטי אין מקום לשטחי הפקר של ספק, לדו-משמעות ולחצאי אמיתות. ארכיון

מוכרחים לשמור על הבית

המצע המשותף, הרגשי והרעיוני, של דיירי הבניין שלי היה בלתי מפורש, אולם נחוש וברור כשמש בצהרי היום: מוכרחים לשמור על הבית ועל ערכו של הבית. לא רק זה הנדל"ני. ובעניין גורלי זה, של שמירה על הבית, לא יושאר שום מקום לשטחי הפקר של ספק, דו-משמעות, חצאי אמיתות או שקרים, חוסר ידיעה, או בורות ביחס לעובדות או ביחס לאדם שבידיו מפקידים את השמירה על הבית ושיפוצו - היזם. בהקפדה, בחומרה, בחשדנות, באחריות ובזהירות, שליוו את בחירת היזם שעתיד לבצע את השיפוץ, ניצח עיקרון אחד, גורף: "מעשיו יעידו בו". רק מעשיו.

ועכשיו, לנמשל הבלתי נמנע והמדכדך של סיפור זה, שהוא המציאות הפוליטית הישראלית בגזרה המרכזית-שמאלית שלה, המורכבת ברובה ממעמד הביניים: במקום שבו שומר מכל משמר מעמד הביניים הישראלי על ביתו הפרטי הוא ובעת ובעונה אחת מפקיר לחלוטין את השמירה על ביתו הקולקטיבי-לאומי: המדינה. אצל קהל הבוחרים הישראלי בכלל, ואצל זה המרכזי הנוטה מעט שמאלה, בפרט, קיימות שתי מערכות שיפוט וערכים שתהום מפרידה ביניהן. מערכת שיפוט אחת של המרחב הפרטי - הדירה הפרטית או הבניין המשותף - ומערכת שיפוט נבדלת, אחרת לגמרי, המופעלת במרחב הציבורי-לאומי.

במה שנתפש בעיניהם כתחום הפרטי, כ"בית" שיש לשמור עליו, יפעילו ישראלים רבים מערכות של שיקול דעת, תושייה, ענייניות, שאיפה לבדוק ולברר את העובדות עד תום, ואילו בתחום הציבורי-פוליטי, מתנדפות מערכות הגנה הישרדותיות אלה כלא היו, ומתפוגגות אל תוך הערפל והאובך.

קלישאות במקום השקפת עולם

הערפל והאובך הם-הם קרקע הגידול של מפלגות המרכז במרחב הציבורי הישראלי. מפלגות אלה מתרקמות להן בדרך כלל ערב הבחירות, מודבקות ברוק, ומועדות להתפצל או להתפורר בהזדמנות הראשונה שתיקרה לפניהן, או אפילו לפניה, משום ששום ערך של ממש ושום מצע של ממש אינם משותפים לכל חבריהן ואפילו לא לרוב חבריהן. זוהי המתכונת בדרך כלל. בערפל "המרכזי" הזה משוטטים קצת סימבוליקה לאומית חיוורת וחבוטה, קלישאות על חינוך, חברה וכלכלה, שלא עומדת מאחוריהן השקפת עולם פוליטית מגובשת, קריצות מגושמות לפוליטיקה של הזהויות בחברה הישראלית, אמירות והצהרות של "ליד" ,"בערך", ו"קצת מזה וקצת מזה", חיתוך דיבור נחרץ ומעושה של מנהיגים ומנהיגות לשעה, שמאחוריו עומדים דווקא חוסר נחרצות וחוסר בהירות.

השיח הפוליטי מתרוקן מתוכן אמיתי. ארכיון (צילום: ירון ברנר)

האם יעלה על הדעת, למשל, שדיירי הבניין שלי, או כל בניין מגורים אחר לצורך זה, יבחרו ביזם למרות או דווקא בגלל שכשל כמעט לגמרי בפרויקט קודם שביצע, הסתכסך באורח אנוש עם רוב צוותו, אבל עדיין מקפיד להתהלך עם הילה מתמדת של יוהרה אינסופית? או בכזה שנסמך על הופעותיו בטלוויזיה בתור ראיה לכישוריו? או ביזם שלישי, שנמנע באופן עקבי וחשוד, מלהתחייב על כך שיבטן את יסודות הבניין והמעטפת שלו נגד סכנה של רעידת אדמה אפשרית? אין מצב.

אין מצב, משום שתוצאתה של בחירה בלתי אחראית כזו היא נזק בל ישוער לבית. לביטחון הקיומי הבסיסי, הראשוני. ואומנם, נזקי הערפיליות המפוקפקת של מפלגות המרכז עצומים: יש להן חלק לא מבוטל בהפקרות הפושה במרחב הפוליטי הישראלי, בריקון השיח הפוליטי מתוכן אמיתי, בפגיעה העצומה באמון האזרחים במערכת הפוליטית הדמוקרטית, בניכור ובאדישות כלפי המימד הפוליטי - שבמיטבו, ראוי לזכור, הוא מימד נאצל ולא בזוי ומבוזה.

דוגמה קטנה: כמה נזק ארוך טווח לשיח הפוליטי השמאלי גורמת הימנעותה העקבית של שלי יחימוביץ' מלפרוש עמדות ברורות ביחס לסכסוך. בהימנעות מהדהדת זו, חוברת יחימוביץ' לגל המסוכן של דה-לגיטימציה של השמאל, מבית מדרשם של ליברמן ואלקין. מה שפועל כאן לטובתה של יחימוביץ' ומפלגות המרכז האחרות, הוא בין השאר אולי איזו אמונה כללית ביותר, ערפילית, הרווחת בציבוריות הישראלית, שהפוליטיקה היא מזג אוויר. מין מזג אוויר שכזה המתרגש עלינו. לא בחירה מובהקת ורצון מובהק ויצירה מובהקת של אזרחים. הנטייה היא להתעלם מכך שאנחנו, במילים אחרות, יוצרים את הפוליטיקה שלנו, את הפוליטיקאים שלנו ואת מושגי האחריות, האזרחות והשייכות שלנו - שייכות לא רק לבניין המשותף, אלא גם למדינה המשותפת.

ובעניין גורלי זה של השייכות הישראלית, אולי כדאי להטות קצת אוזן למה שחושב הימין על אותו מרכז-שמאל. הימין, ששייכותו המובהקת היא ל"ארץ ישראל" ולאו דווקא ל"מדינת ישראל", מטיל ספק, בלשון המעטה, ברגש השייכות למדינה, של השמאל והמרכז-שמאל. בהיבט מסוים ומכריע של השייכות - במובן של אחריות אזרחית - הימין צודק: הנה, בעוד מצביעי הימין עומדים ומשגיחים עם הפנקס הפתוח וסופרים לנבחריהם כל יחידת דיור הנבנית או הנהרסת בשטחים הכבושים, המרכז שמאל, כמדומה, מתנמנם על קלשונו ולא סופר כלום. הוא נמנע באורח עקבי ומסתורי מלספור, מלדרוש דין וחשבון, מלחתור לבהירות פוליטית, מלהחיל על הפוליטיקאים שלו והפוליטיקה שלהם, את תפישת הבית ואינסטינקט השמירה על הבית, שיש לו כלפי המרחב הפרטי.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il