"אין סיפורים משעממים, יש מְסַפרים משעממים"
הבמאי הרוסי אנדריי קונצ'לובסקי מגיע לישראל עם הפקת תיאטרון, כשמאחוריו עשייה קולנועית משובחת. "החלוקה בין אמנותי ופופולארי היא המצאה של המאה ה-20", הוא קובע בראיון, ונזכר במנחם גולן: "היה לי מזל לפגוש אותו. הוא כולו לב"
קונצ'לובסקי יצר כבר ב-1970 גרסה קולנועית של "הדוד וניה", שבו כיכבו שניים מגדולי השחקנים הרוסיים, סרגיי בונדרצ'וק (שביים גם את העיבוד הקולנועי האולטימטיבי של "מלחמה ושלום") ואינוקנטי סמוקטונובסקי. לפני שלוש שנים ציין את ביקורו האחרון בארץ, אז הגיע עם הפקת "הדוד וניה", זו שמועלית גם עכשיו.
הוא זכור בעיקר בזכות סרטו האפי "סיביריאדה" (1979), זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, המביא את סיפור ההיסטוריה הרוסית מתחילת המאה ה-20, כפי שהיא משתקפת מבעד לקורותיהן של שתי משפחות המתגוררות בכפר קטן בסיביר, והתמורות המלוות אותן משך שלושה דורות. בסרט כיכב הבמאי-שחקן ניקיטה מיכלקוב ("שמש בוגדנית"), אחיו של קונצ'לובסקי.
מתוך "סיביריאדה" - סרטו הבולט של קונצ'לובסקי
אנדריי סרגייביץ' קונצ'לובסקי נולד בשנת 1937 במוסקבה, למשפחה בעלת מעמד מרכזי בתרבות הרוסית. אביו, סרגיי מיכלקוב, היה מחזאי, משורר וסופר ילדים נודע, ואמו, נטליה קונצ'לובסקיה (אנדריי נטל את שם משפחתה, ואחיו את שם משפחתו של האב), היתה משוררת ומתרגמת.
סבו מצד אמו הוא הצייר פיוטר קונצ'לובסקי, וסבא-רבא שלו הוא הצייר המונומנטאלי וסילי סוריקוב. בני המשפחה נמנו על העילית האינטלקטואלית בתקופת רוסיה הצארית, ואחר כך בעידן הסטליניסטי, ולמעשה נותרו כאלה גם היום. בראיון עמו, שנערך בסקייפ, מתייחס קונצ'לובסקי לאופן שבו הסביבה התרבותית בה גדל השפיעה על יצירתו.
"גדלתי בעולם מלא אסוציאציות תרבותיות, בין ספרות, אמנות פלסטית, פיסול ושירה", הוא מסביר. "זה אומר שהמשקל של התרבות העולמית שומר אותי קשור לאסוציאציות שמלהיבות אותי. אני נלהב לבקר את פינות הזיכרון שלי".
יוצר רב תחומי
בשנות ה-50 למד קונצ'לובסקי מוזיקה, וב-1965 השלים את לימודי בימוי הקולנוע שלו במכון הרוסי לסינמטוגרפיה. אז גם החל שיתוף הפעולה שלו עם בוגר אחר של בית הספר, אנדריי טרקובסקי, מגדולי יוצרי הסרטים בברית המועצות. יחד הם כתבו את התסריטים לסרטיו הראשונים של טרקובסקי, "נעורי איוואן" (1962), שבו גם שיחק קונצ'לובסקי, ויצירת המופת "אנדריי רובלב" (1966). "חיי היצירתיים התחילו עם טרקובסקי", הוא אומר כאשר אני תוהה לגבי השפעתו של טרקובסקי עליו. "הוא היה מבוגר ממני ושנינו היינו סטודנטים. זו היתה חברות פורייה. בהמשך נפרדנו כי הלכנו לכיוונים שונים".
בשנת 1980, אחרי שזכה בעיטור "אמן העם של ברית המועצות" היוקרתי, עבר קונצ'לובסקי למערב והגיע להוליווד. הקריירה שלו שם מקבלת תפנית משונה, ומורכבת מסרטים בעלי אצטלה אמנותית כ"מאהביה של מריה" (1984) ו"רכבת אל החופש" (1985), שהתבסס על תסריט שמעולם לא הופק מאת אקירה קוראסווה, לצד להיטים מסחריים כ"טנגו וקאש" (1989) בכיכובם של סילבסטר סטאלון וקורט ראסל.
הטריילר של "טאנגו וקאש". סטאלון וראסל בשירות קונצ'לובסקי
"החלוקה המלאכותית הזו לאמנותי ופופולארי היא המצאה של המאה ה-20", מסביר קונצ'לובסקי. "במאות קודמות אמנים עשו הכל. זו שאלה של כישרון ולא שום דבר אחר. ההבדל הוא שבסרט מסחרי אתה צריך לשתף פעולה עם מפיקים ולהיות יד להשכיר".
בהוליווד החל שיתוף הפעולה של קונצ'לובסקי עם מנחם גולן ויורם גלובוס, ולמעשה הוא הפך לאחד מבמאי הבית של חברת "קנון" שבבעלותם. חוץ מ"מאהביה של מריה" ו"רכבת אל החופש" (שהיה מועמד לשני פרסי אוסקר), קונצ'לובסקי ביים בעבורם גם את "דואט לאחד" (1986) ו"אנשים מבוישים" (1987), שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן וזיכה את ברברה הרשי בפרס השחקנית המצטיינת.
מתוך "רכבת אל החופש" בכיכובו של ג'ון וויט
כאשר אני מזכיר באוזניו את שמו של גולן, קונצ'לובסקי פוצח בסדרה של מחמאות. "הוא היה כמו המצנטים של האמנות בפירנצה בתקופת הרנסנס", הוא משבח. "מנחם ויורם באו לארצות הברית בזמן טוב שבו סרטים לא עלו הרבה כסף וההפצה היתה מגוונת. למפיקים עצמאיים היה כוח. זה היה העשור האחרון של הוליווד האמנותית. היה לי מזל לפגוש את מנחם כי הוא איש בעל תשוקה לקולנוע. כולו לב".
נסטסיה קינסקי וג'ון סאבאג' ב"מאהביה של מריה"
"יכולתי לעשות אז מה שרציתי", הוא מוסיף. "אני לא יכול לצפות לעשייה כזו בהוליווד היום. הוליווד עברה לכסף גדול. זה לא רווחי היום לעשות סרט ב-5 מיליון דולר. כוחות יצירתיים עברו לטלוויזיה. הטלוויזיה האמריקאית היא יוצאת דופן באיכותה. המסך הגדול נותר קרב בין ענקים".
ההיסטוריה מחוזרת
אני שואל אותו לגבי משיכתו לסרטים היסטוריים, אגב העיבוד הטלוויזיוני המרשים של "האודיסיאה" שייצר בשנת 1997, וזכה לשבחים רבים. כך היה גם עם גרסה של "אריה בחורף" שקונצ'לובסקי התקין בעבור הטלוויזיה, בכיכובם של פטריק סטיוארט וגלן קלוז.
מתוך "אודיסיאה". קונצ'לובסקי חוזר ליוון הקלאסית
"הרבה אמנים אינם רוצים לבקר את העבר ולא מעוניינים לזכור את שורשיהם", מפרט קונצ'לובסקי. "אני אוהב שורשים. לכן, כאשר הציעו לי את 'האודיסיאה' התלהבתי. לאו דווקא בגלל הסיפור. מבחינתי, אין סיפורים משעממים, יש מספרים משעממים. התלהבותי נבעה מהיכולת לשחזר את ריח העולם העתיק.
"לעולם העתיק יש ריח של זית וים וחול. דברים חושניים. כך זה היה גם עם 'אריה בחורף' – לסרט המקורי (משנת 1968, בכיכובם של פיטר או'טול וקתרין הפבורן) לא היה ריח של התקופה, אלא של תיאטרון. בעיבוד שלי רציתי ליצור את ההדהוד של הקולות בקירות האבן של הטירות והארמונות. זה דבר שאנשים לא תמיד חושבים עליו".
קונצ'לובסקי חושף את תוככי הקרמלין ב"המעגל הפנימי"
אחרי קריסת ברית המועצות, שב קונצ'לובסקי ליצור במולדתו. הוא ביים את "המעגל הפנימי" (1991), שהביא את סיפורו של מקרין הסרטים הפרטי של סטלין, ואת "ריאבה, התרנגולת שלי" (1994) שהיה מעין סרט המשך לקומדיה קטנה שביים ב-1966, ועסק בתושביו של כפר רוסי בעידן הפוסט-קומוניסטי.
"אני קוסמופוליטי", מכריז קונצ'לובסקי בתגובה לשאלה היכן הוא מעדיף לביים, ברוסיה או מחוצה לה. "איני קשור לאדמה הרוסית. סופר רוסי כתב פעם, שאין לו שום נוסטלגיה לאדמה הרוסית. רוסיה היא תרבות, והתרבות היא תמיד איתי. אני מחשיב עצמי כאירופאי".
במהלך הקריירה שלו ביים קונצ'לובסקי גם סרטים תיעודיים רבים (בין היתר, על פרוקופייב, רחמנינוב ושוסטקוביץ'), והמשיך לעבוד בתיאטרון ובאופרה. הוא העלה הפקה של "השחף" לצ'כוב בפריז, ואת האופרות "ייבגני אונגין" ו"מלחמה ושלום" בלה סקאלה ובמטרופוליטן בהתאמה. ב-2009 ביים גרסה קולנועית בתלת מימד של "מפצח האגוזים" מאת הופמן ולפי המוזיקה של צ'ייקובסקי, שנקטלה על ידי הביקורת ונכשלה לחלוטין בקופות.
"בעבורי, התיאטרון הוא שילוב בין האלוהי והוולגרי", משיב קונצ'לובסקי לשאלה הבלתי נמנעת על חשיבותו של התיאטרון בשבילו. "בתיאטרון אני עושה דברים שאיני יכול לעשות בקולנוע. שם גם עומד לרשותי מגוון רב יותר של מחזאים עולמיים".
