"שנת המבול": בחזרה לעתיד קודר

האם אפשר להאמין באדם ובמין האנושי כך שלא יביא על עצמו את כליונו? האם האדם טוב מיסודו ואלו רק הנסיבות שהופכות אותו לרע ? את השאלות האלו שאלו כבר המון פעמים, אבל יש משהו בהן שהוא כה נרחב, שאתגר גם את מרגרט אטווד בבואה לכתוב את "שנת המבול".

• חדש בקומיקס: אימה במשבצת
• אביגיל גרץ בין בודהיזם ליהדות
• "יוצר ההדים": במסתרי המוח
  

הסיפור של אטווד מתרחש בעתיד, אחרי ש"מבול צחיח" שטף את כדור הארץ, והחריב את רוב החיים על פניו, אם כי השאיר את משאביו הטבעיים פחות או יותר על מקומם, אך חלקם מזוהמים וחסרי נגישות. מתוך כל עיי ההרס והחורבן מבצבצות שתי דמויות של נשים שהכירו בעבר, כשהעולם עוד התקיים בתצורתו המבעיתה פחות (או בעצם יותר), בעידן האחרון של הציוויליזציה.

"שנת המבול". מרגרט אטווד מצילה את האנושות

שתי הנשים, רן וטובי, מנסות להעריך את המציאות החדשה שהתנפלה עליהם, את העובדה כי הן שרדו והאחרים לא, ותוך כדי תנועות שבלוליות מהפנים אל החוץ, הן מספרות את קורותיהן עד לאותו מבול. בשלב מסוים העבר ניתק, והן מוצאות אחת את רעותה, וגם אנשים נוספים, ומתחילות להקים מחדש את האנושות, מה שכמובן לא יהיה קל, כי הסכנות עדיין אורבות כל העת, ולמעשה השורדים עדיין לא מעכלים את מה שמוטל עליהם.

אורגיה חסרת רסן

בכל מקרה, אצל אטווד, השיטה הזו הפכה את החיים לאורגיה חסרת רסן של אלימות, קניבליזם וטוטליטריות מצמיתה. כך העולם הפך למצחין ורקוב והמוות מושל בו. "הנשרים הם ידידנו. הם מטהרים את האדמה. הם המלאכים השחורים של פירוק הגוף. תארו לעצמכם כמה נורא היה ללא מוות". ומנגד לאלו, צמחו בעולם כתות פנטיות ניו אייג'יות שהן מסוכנות לא פחות. גם אלו וגם אלו הביאו את החורבן.

כשאטווד מתארת עולם שכזה, היא כמובן עושה זאת על פי דרכה, מבעד למשקפיים הצלולים והנוקבים דרכם היא רואה את הספרות ואת תפקידה. פה ושם ניכרת חיבת יתר שלה לחפצים הקטנים של תרבות הצריכה, וגם להכלאות של בעלי חיים - כבש ששוחבר עם אריה, חזירים שהושתלו בהם חלקים אנושיים - ג'ונגל מבעית ושותת של הנדסה גנטית.

דומה כי הקורבנות הראשיים המודעים בעולם העתידני הם בעלי החיים, אם כי אפשר לומר כי האדם הוא הקורבן הראשי, אבל הוא פשוט לא רואה זאת. מצד אחד, יהיה זה מעט פשטני לומר כי אטווד שולחת לנו את הרמז העבה והמובן מאליו, שאסור לנו להתעסק במלאכת הבריאה, שיש דברים שצריך להשאיר אותם לכוחות הטבע או לאלוהים, ושיש גבול שאל לו לאדם. מצד שני, המסר הזה לרגע לא הפסיק להיות רלוונטי.

הרעיון הגדול של הספר בכללותו הוא לא לגמרי מקורי; האדם הביא על עצמו את קצו, אין כמעט חמלה, אין כמעט תקווה, ואז, בכל זאת, האנושות מרימה את ראשה. אטווד מתכתבת ביודעין או שלא עם "הדרך" של קורמאק מקרת'י שמתכתב עם "ארץ הדברים האחרונים" של פול אוסטר, וכולם בעצם מתכתבים עם עוד יצירות אפוקליפטיות, ספרותיות וקולנועיות (חלקן די מביכות, בעיקר הקולנועיות, כמו כל אותם "מסטיקים הוליוודיים" על נגיף קטלני), שכאמור, כולן בצורה זו או אחרת מנסות לשאול את אותן שאלות: האם אפשר להאמין בעתיד המין האנושי? האם באמת יש דבר כזה ילד רע, או רק ילד שרע לו? האם לא כדאי שבמקום שנשקיע את הכלכלות והאג'נדות שלנו בטכנולוגיה ובשיבוטים, נבסס קודם לכן ערכים ערכים כמו סולידריות, חברות ושיתוף?

התמות האלו נמצאות כל הזמן בתוך השיח, עד שהן הופכות לקלישאות, ואולי אסור לנו להפוך אותן לכאלו. על פניו, אטווד באמת שולחת מסר עבה שאולי מודע לקלישאתיות והבנליות שבו, אבל עדיין מדובר במסר הכי חשוב שאנו יכולים לקבל, וזה שאנו חשים שהוא קלישאי - כנראה מצביע על בעיה נוספת אצלנו, המין האנושי, שאנו יכולים ומסוגלים לטאטא כל דבר מתחת לשטיח המטאפורי של הקיום. אבל זה לא אומר שהוא ייעלם.

דמויות ללא הנחות

ולמרות זאת, כל נים ונקבובית בטקסט מצליחים להאיר אותו במקוריות. זו יכולת הכתיבה של אטווד שלעתים פשוט עוצרת נשימה: האופן האגבי בו היא ממטירה הברקות מילוליות ומטאפוריות, כאילו היא רק לוקחת אוויר. זה האופן האיטי, והבלתי קצבי בעליל, בו העלילה מתקדמת קדימה ואחורה, כמו סרטנים, ולרגע אי אפשר לנחש מה הולך לקרות בצומת הנפתל הבא. לעתים לא קורה דבר. לעתים הדרמות מכות בך כמהלומה. זו גם הדרך בה היא מטפלת בדמויות שלה מבחינה רגשית. היא לא עושה להן הנחות.

היא תמיד יודעת להאיר ולהכיל את הדמות על מינוניה הנכונים, ולהציג את המורכבות ו

האנושיות שלה, רגע לפני שהסאה גודשת, ותחושות ראשוניות של קיטש מבצבצות על פני החו. כך היא עושה עם הדמויות של רן ושל טובי, אם כי מנגד דמות הנבל בלאנקו היא קצת סטריאוטיפית. כמו דמות של נבל מקומיקס, היא בחרה לתאר ולהגדיר את הרוע כמשהו מוחלט, לא בהכרח נסיבתי, אולי כי בעצם, לדידה, יש בני אדם שנולדו רעים.

כמו בספריה האחרים, אטווד משחקת עם ז'אנר המדע בדיוני. היא לא לגמרי מתמסרת לו ולחוקיו החצי-קפדניים, ויש משהו יפה באי-ההתמסרות שלה לאותן אמות מידה מדעיות קפדניות, שהוא ההתמסרות למעשה הספרותי עצמו. המדע הבדיוני הוא רק כלי נגינה עבורה, כי המוזיקה שלה, זה מה שחשוב לה - והיא יכולה לנגן אותה בצורה מאלפת ונוקבת, ולא רק על כלי אחד.

"שנת המבול", מאת מרגרט אטווד. מאנגלית: יעל אכמון, הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 464 עמ'.