למי מגיעה הדירה שקניתם לפני הנישואין?

לקראת סוף השנה האזרחית נפל דבר בישראל: כבוד השופט דנציגר, שופט בית המשפט העליון, פסק כי בעל אשר רכש דירה כ-4 שנים לפני שהתחתן ובטרם הכיר את אשתו ואף רשם את הדירה על שמו בלבד, חייב להעביר לאשתו מחצית מזכויותיו בדירה.

• נפרדים מהדירה: מי יקבל את הנכס כשמתגרשים?
• פירוק התא המשפחתי: כך תחלקו את הדירה
• קיבלת דירה במתנה? זוגתך זכאית למחציתה
  

על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, החל על כל הזוגות שנישאו אחרי ה-1 בינואר 1974, רכוש שרכש אדם לפני הנישואין לא יחולק בין בני הזוג לעת גירושין - ויישאר אצל מי שרכש אותו.

פסק הדין האחרון של העליון, המהווה הלכה פסוקה ומחייבת, פוסק בניגוד מוחלט למה שקובע החוק. פסיקה כזו פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות וחותרת תחת שלטון החוק במדינת ישראל. בעיקר פוגעת הפסיקה בכל אחד ואחת מאתנו אזרחי ישראל, אשר אינם יכולים עוד לשים את מבטחם בחוק.

מזה שנים, מנסים בתי המשפט, ובכללם בית המשפט העליון, לנגוס בחוק יחסי ממון ותוך הסתמכות על מושגים מופשטים וסובייקטיביים, כמו צדק ותום לב, הם פוסקים כי בן/בת זוג, אשר רכשו דירה לפני הנישואין, יעבירו לבני זוגם מחצית ממנה עם הגירושין.

אבל בכל פסקי הדין אשר ניתנו לפני פסק דין זה, בן/בת הזוג שהדירה לא הייתה רשומה על שמם ושהם לא רכשו אותה, השקיעו כסף בשיפוץ הדירה או שילמו כספים בגין המשכנתא שרבצה על הדירה. במקרים כגון אלו יש בהחלט היגיון בהעברה של חלק מהזכויות בדירה למי שהשקיע בה כספים - אפילו אם הוא לא קנה אותה בפועל.

לחץ בלתי פוסק על הבעל

מקרה זה שונה לחלוטין. כאן מדובר בבני זוג שנישאו ב-31 בדצמבר 1990, כאשר כ-4 שנים לפני הנישואין ועוד לפני שהכיר את אשתו, רכש הבעל דירה ורשם אותה על שמו. יצוין כי הדירה שרכש הייתה ללא משכנתא.

לאורך הנישואין לא השקיעה האישה שקל בדירה. בני הזוג התגוררו בדירת הבעל, אבל האישה נפרדה ממנו כבר בשנת 1996 ועזבה את הבית. לאחר מכן, הסכימה לחזור אליו ושוב נפרדה ממנו בשנת 2005. ייתכן כי הרקע לפרידות היה דרישתה של האישה מהבעל שימכור את הדירה שלו וכי הם ירכשו דירה יחד.

על מה ביסס בית המשפט העליון את פסיקתו, לפיה יש להעביר מחצית מהזכויות בדירה אל האישה? על טענת האישה, שנתמכה בעדות חבר משפחה, לפיה הבעל נתן בשלב מסוים את הסכמתו למכור את הדירה, להוסיף לתמורתה את החסכונות שצברו בני הזוג - ולרכוש דירה אחרת.

אבל הרי הסכמה זו שניתנה בעל פה על ידי הבעל, כנראה בשל הלחץ הבלתי פוסק של האישה בנושא, לא הגיעה לכדי מימוש. בהתנהגותו בפועל, הראה הבעל שהוא מסרב לרכוש עם אשתו דירה משותפת. בני הזוג מעולם לא רכשו דירה משותפת והם המשיכו לגור בדירת הבעל, עד שנפרדו.

כל מה שצריך זה לטעון: "הבטיחו לי"

ההסכמה שנתן הבעל היוותה את מה שבית המשפט העליון כינה "דבר מה נוסף" שנדרש כדי לפסוק בניגוד לחוק המפורש, שאין בו שום סייגים. כזכור, על פי החוק, מי שרכש דירה לפני הנישואין - היא תישאר שלו בלבד גם בעת גירושין.

כלומר, כל מה שנדרש היום מבן/בת זוג כדי לזכות בחצי דירה הוא להגיע לבית המשפט בלוויית חבר או חברה, לטעון : "הבטיחו לי" - וחצי דירה תיפול בידיהם כפרי בשל. זה נשמע הרבה יותר מוצלח מלמלא טוטו, כי אפילו לא צריך להשקיע במילוי טפסים ובתשלום כלשהו.

פסק דין זה מערער את הוודאות ואת היציבות של מערכת המשפט. כאשר האזרח במדינת ישראל אינו יכול לבטוח בחוק ועורכי הדין אינם יכולים לתת יעוץ משפטי בהתאם לחוק, יש בכך טעם רב לפגם. מאחר שלפי פסיקה זו הכל פרוץ והרשות נתונה לפסוק הכל, גם מי שהם ידועים בציבור עלולים להפסיד את רכושם לבני/בנות זוג שהם מכניסים הביתה למספר שנים.

אזרחים יקרים, לפני שתכניסו לביתכם אדם אהוב, הקפידו לעבור במשרד עורכי הדין המתמחה בתחום כדי להגן על זכויותיכם באמצעות הסכם. שאם לא כן, אתם עלולים למצוא את עצמכם, כמה שנים מאוחר יותר, בלי זוגיות ובלי מחצית מהרכוש שהשגתם בעמל רב, שנים רבות לפני שהכרתם את בני הזוג.

בהסכם ניתן לעגן את הזכויות הממוניות, הכספיות והרכושיות שצברתם לפני תחילת הקשר, כולל דירות, זכויות סוציאליות, מכונית, חברה, עסק, אופציות ועוד - ולקבוע כי הזכויות הללו יישארו שלכם גם לאחר הפרידה או הגירושין. במצב כזה, בית המשפט יתקשה מאוד לפגוע ברכושכם והוא יוותר בידכם, בהתאם למה שתקבעו בהסכם.

הכותבת היא עורכת דין העוסקת בדיני משפחה, גירושין, רכוש, מזונות ומשמורת