זה תלוי רק בכם: כך תגדלו ילד שמאמין בעצמו

האבא מולי געש ורעש. "אני אומר לילד שלי שהוא לא הולך היום לחבר, והוא, הצוציק הקטן הזה שרק אתמול נולד, מסתכל לי ישר בעיניים ואומר לי בלי להתבלבל: 'אני כן הולך!'. את קולטת? כולו בן שמונה וככה מדבר אליי! מי שמע דבר כזה? אני, בגיל שלו, לא הייתי מעז בכלל לענות לאבא שלי. הייתי מתקפל מיד והולך לחדר, כועס ומאוכזב, אבל לא אומר דבר. מה זאת אומרת - אני אשבור לאבא שלי את המילה? אצלנו היה כבוד בבית! והיום? אין דין ואין דיין. ילדים עושים מה שבראש שלהם, לא סופרים את ההורים, לא רואים אותנו ממטר. זה מוציא אותי מדעתי!".

מי מאיתנו לא חווה מצב דומה: אנחנו אומרים לילד שלנו לעשות משהו - והוא מסרב; אנחנו מבקשים ממנו עזרה - ולא בא לו; אנחנו מסכמים איתו שוב ושוב נוהלים של התנהגות בבית, והוא - כאילו כלום.

חשבתם פעם למה זה מעורר אותנו כל כך? מהו הדבר המצית את זעמנו ברמות כאלה שלוקח לנו אחר כך שעות להירגע?

כשהאגו שלנו נפגע

נתחיל מכך שלפני הכל, כהורים, אנו מוצאים עצמנו מתמודדים בכל יום מחדש עם אותן מטלות בלתי נגמרות, וזה לכשעצמו מתיש ומעייף. היינו רוצים שהילדים שלנו ישתפו איתנו פעולה ויבצעו בזריזות, ואם אפשר גם ברוח טובה, את כל מה שקשור אליהם, כדי שנצליח לסמן צ'יק צ'ק את ה"וי" המיוחל ונעבור הלאה, למשימה הבאה. מעבר לכך, כשהם מקטרים, כועסים, מוחים, זה בהחלט מעכיר את האווירה (ואף אחד מאיתנו לא חי באהבה והרמוניה עם כעס), מגביר את תחושת האשמה וייסורי מצפון (אני הורה לא טוב!), ומייצר גם דאגה לא קטנה ביחס לעתיד: אם ככה הוא מתנהג בגיל שמונה - מה יהיה כשהוא יגיע לגיל 14?

אבל הכי-הכי קשה לנו, הכי פוגע בנו ומנהל אותנו - זו התחושה שכרגע הילד שלנו עשה עלינו איקס. ביטל אותנו. הפך אותנו ללא קיימים. בלתי נראים.

אם יש משהו שאנו חרדים לו, לא מסוגלים שיגעו לנו בו, שומרים עליו מכל משמר - זה הדבר: הערך העצמי שלנו. משל היה אתרוג בעל פיטם מושלם, עטוף בצמר גפן אוורירי ורך, מאוחסן בקופסה מהודרת שאסור לאיש לגעת בה.

הכל נוכל לקבל ולהכיל. עם הכל נסתדר. עד הערך העצמי. זה - מחוץ לתחום! שיעז לבוא מישהו ולהתייחס אלינו כאל קטנים וחסרי ערך. לא יקום ולא יהיה.

פעם קראו לזה כבוד, והיום מדברים על אגו. כך או כך מדובר על אותו מקום בדיוק, פגיע ושברירי עד מאוד, המצוי אצל כולנו. המקום בו אנו חשים לא-שווים מספיק, לא בטוחים לגמרי בערכנו. גם אם כבר נקשרו לראשנו כתרים, גם אם יש לנו קבלות של הצלחה ממשית, עדיין אנחנו חוששים ש"יגלו" אותנו, שיחשפו את האמת המבישה לעיני כל ויבינו שאנחנו לא באמת שווים כמו שנדמה, כמו שהסובבים אותנו טועים לחשוב, שהצלחות העבר שלנו מקורן במקריות, מזל רגעי, רגע אחד של חסד בו הצלחנו "לשחק אותה", אבל מי ערב לנו שנוכל להמשיך ולשמר את הרף המחייב הזה גם הלאה.

זו הסיבה שכשלון אחד קטן יכול לא פעם לערער אותנו, להוציא אותנו מאיפוס למשך כמה דקות, שעות או ימים (תלוי בכמה עבודה פנימית עשינו עם עצמנו במהלך השנים). בשבריר של שנייה אנחנו מוצאים את עצמנו מביטים בלבן של העיניים של ה"לא שווה" וה"לא מוערך" - וכל מגדל הקלפים שהוא אנחנו קורס ברגע אחד.

זו הסיבה, האמיתית והעמוקה, שאנחנו מגיבים בעוצמה רגשית שכזו כשנדמה לנו שמישהו מאשים אותנו, לא מעריך אותנו או מתעלם מאיתנו, בטח ובטח כשהמישהו הזה הוא הילד שלנו, זה שממנו אנו מצפים להכי הרבה. 

ואתם יודעים מה הכי מעניין? שעם כל כמה שאנחנו רגישים לנושא, אנחנו עושים בדיוק את אותו הדבר לילדים שלנו. זה לא נעשה ממקום רע, חלילה, ולא בכוונה להזיק, אלא מחוסר תשומת לב ועודף משימות ביומן. מי זוכר לעצור לרגע את המירוץ ולבדוק את החיים לעומק?

אך אם היינו עוצרים לרגע קרוב לוודאי שהיינו מגלים שגם לילדים שלנו יש עניין עם תחושת הערך העצמי שלהם. גם הם חרדים לו, מבקשים לגונן עליו, מתרעמים ומוחים כשהם חשים שמישהו, ובעיקר אנחנו, הוריהם, פוגעים להם בעצב הכי חשוף ורגיש הזה.

אם חושבים על זה לרגע, אחד התפקידים היותר חשובים שלנו כהורים הוא לעזור לילדים שלנו להעצים ולשמר את תחושת הערך שלהם. אך האם אנחנו אכן עושים זאת? לפניכם כמה עצות מה לעשות - ובעיקר מה לא לעשות - על מנת לגדל ילדים בעלי תחושת ערך גבוהה יותר.

1. חפשו ומצאו את הייחוד והטוב

מצאו מה טוב ומיוחד בילד שלכם והאירו עליו מפעם לפעם. ילדים הגדלים באווירה תומכת ומפרגנת יותר חווים עצמם כמוצלחים ושווים יותר. ובכל ילד יש קסם המחכה להתגלות.

2. המעיטו במתן "הוראות הפעלה"

ובמילים פשוטות - פחות עצות. רובנו עושים זאת על בסיס קבוע מבלי לחשוב בכלל, מבלי שהתבקשנו. כן, אנחנו רוצים לעזור להם, להציל אותם, ללמד אותם, להתוות להם דרך טובה וקלה יותר, אבל זה בדיוק מה שגורם להם להרגיש קטנים ולא חכמים מספיק על מנת לייצר כאלו בעצמם. וזה בדיוק מה שעומד בבסיס ההתנגדות שלהם לעשות שימוש בכל אותן העצות הנהדרות שלנו. במקום זאת בדקו איתם מה הם מציעים, מה לדעתם אפשר לעשות אחרת. כשהרעיון יבוא מהם (ואפילו אם זה יהיה אותו רעיון בדיוק) - תחושת הערך שלהם תעלה פלאים והמוטיבציה לפעול גם כן.

3. התייעצו איתם

איזו תחושה נהדרת זו לילד כשהורה שואל לדעתו, מבקש ממנו עזרה וייעוץ. בן-רגע הוא הופך להיות גדול וחשוב. אפשר להתחיל לעשות זאת כבר בגילאים מאוד צעירים: להתייעץ איתם איזו חולצה ללבוש, באיזו קערה להגיש את הפירות לשולחן, לשאול את דעתם על תוכנית שאתם רואים בטלוויזיה, על שיר שאתם שומעים, ולהקשיב במלוא תשומת הלב למה שיש להם לומר. ככל שיגדלו תוכלו להתייעץ איתם גם בנושאים יותר ויותר "רציניים" והם ירגישו מספיק שווים להיות לכם לשותפים.

4. גם ילדים זכאים למרחב של כבוד

ופה, לצערי, אנחנו לא פעם חוצים גבולות. ברגעים של לחץ, כעס ועלבון אנחנו לוחצים אותם לפינה,

עולבים בהם, צועקים עליהם, מקטינים אותם, משפיטים, מאיימים, מענישים - ורק בגלל שאנחנו גדולים ויכולים. פעמים רבות זה יושב על תחושת הערך השברירית שלנו, כמו למשל בנושא הלימודים. כשילד לא עומד במטלות, לא מגיע להישגים ראויים, חלק מהלחץ שלנו נובע מהעובדה שהוא לא מייצג אותנו כראוי בעולם ומהמחשבה מה זה אומר עלינו.

5. מזערו שימוש בביקורת, שיפוט והאשמות 

כל אלו מגבירים את תחושת ה"לא שווה" ועלולים להפוך לחלק מהקול הפנימי של הילד שלנו. הזכירו לעצמכם שילדכם רואים את עצמם דרך העיניים שלכם ולכן הזה יש המון משקל ומשמעות למה שאתם אומרים עליהם. גם על זה צריך לקחת אחריות.

6. עזרו לילדים שלכם לפתח את "שריר העצמאות"

תנו להם תפקידים מאתגרים, בהתאם לגילם כמובן, כאלה שהם צריכים קצת להתאמץ על מנת לבצע: לחתוך ירקות ופירות בגיל ארבע-חמש, לכתוב רשימת קניות בגיל שש-שבע, לחפש מידע עבורכם ועבורם באינטרנט בגיל שמונה-תשע וכדומה. אל תעשו במקומם דברים שהם יכולים לעשות, תסמכו עליהם יותר, גם במחיר של כשלון אפשרי. זה חלק מהעניין.

7. עזרו להם לפתח מוטיבציה פנימית

עליה נבנה הערך העצמי. איך עושים את זה? פשוט מאוד: בכל פעם שהוא מצליח לעשות משהו, עומד באתגרים, מגלה יוזמה, בתחום האישי, החברתי, הלימודי, גם כשההצלחה מינורית אך כולה שלו - התפעלו ממנו (באמת!) והביעו את הערכתכם ליכולותיו. הימנעו מלתגמל בפרסים ובכסף, לא לשם כך הוא עושה את זה ומעבר לכך, זה מתפוגג מהר ונעלם. תחושת היכולת, לעומת זאת, תישאר בתוכו למשך זמן רב יותר.

8. ערך עצמי נבנה ומתחזק לאורך כל החיים

מה שאומר שלא הכל קשור אלינו. גם ילדים שקיבלו המון מחמאות וחיזוקים, שאהבו אותם ואתגרו אותם, שהיו מוצלחים מאז ומעולם, עדיין ימצאו עצמם, בדיוק כמונו, בדיאלוג מתמשך עם הנושא הזה. ובינתיים אנחנו, כמו תמיד, נמשיך ונעשה את הכי טוב שיש כרגע. זה המון.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן