נימוסים ברשת: איך להחזיר חבר שהעפנו?
והפעם במדור שעוזר לכם לצלוח את האינטרנט בשלום או לפחות עם פאסון: האם מותר להציץ בתמונות שנמצאות בסמארטפון שמצאתם, איך מחזירים חבר שזרקנו בזעם מהפייסבוק ואיך יודעים האם להציע חברות או לעשות Subscribe
עוד על נימוס ברשת:
ויטה היקרה,
בסוף השבוע האחרון חציתי את הכביש ופתאום ראיתי סמארטפון עזוב, שוכב לבדו על האספלט הרטוב, בלי מגן סיליקון שיחמם אותו. הרמתי אותו (זה היה גלקסי אס 2) נגעתי בכפתור האמצעי והוא התעורר. נכנסתי לרשימת אנשי הקשר וחיפשתי "אמא", אהוב", "בית" – מישהו לפנות אליו כדי להשיב לבעלים את התינוק. אחרי שהבעלים נמצא והבטיח שיגיע תוך 15 דקות, כוח חזק ממני כפה עלי לעבור על אלבום התמונות והו מה שמצאתי שם! תמונות עירום, תמונות גסות, לשונות, גפיים! אבל כשהושטתי לבעלים את המכשיר שלו, הרגשתי פתאום שאני אדם מגעיל ונורא. בבקשה תגידי לי שמה שעשיתי טבעי.
- אדם מבויש.
אדם יקר, הדרך הטובה ביותר לדעת האם לעשות או לא לעשות משהו היא לדמיין איך היית מרגיש אם זה היה קורה; אם מישהו היה מוצא את המכשיר שלך ומדלג בין תמונות שלך לובש חיתולים או מלקק אוגר רק כי חשבת שזה יהיה מצחיק בפייסבוק. אני מעריכה שלא היית רוצה שזה יקרה.
עם זאת, כשמישהו מוצא מכשיר סמארטפון יקר ומחליט להשיב אותו לבעליו, במקום למכור אותו לחברים, נחתם בין השניים הסכם לא מילולי שמאפשר למוצא הישר לנהוג בדרכים עקומות. מקובל שהמוצא רשאי להציץ בכחמש תמונות ושתי הודעות טקסט. בעליו החוקיים של המכשיר יודע זאת ויקבל את ההתנהגות בהבנה.
ברגע המפגש, כשהסאמרפון מושט והידיים כמעט נוגעות, חשוב שהמוצא והבעלים יצליבו מבטים ויתנו הנהון אחד שאומר, "תודה שלא היית חרא, החיים שלי על המכשיר הזה" מצד אחד, ומצד שני: "תודה על ההצצה לחיים שלך, בעולם הטכנולוגי המנוכר חשוב שנכיר אנשים חדשים".
בקיצור, אדם, אם לא שמרת לעצמך מספרים טלפון אישיים או פרסמת את התמונות הגסות, אתה בסדר. בסדר יחסית. בת'כלס, שנינו יודעים שיכולת לתת את המכשיר לילד או לשמור לעצמך ספייר, אבל בחרת להיות אדם סבבה ולמנוע מבעליו של המכשיר האבוד להכות את עצמו עם שאלת חמש הקילו: "אייפון 5 או גלקסי אס 3?"
ויטה שלום,
יש משהו שמאוד מבלבל אותי. בפייסבוק, אפשר לבקש ממישהו חברות או לעשות לו subscribe. במה אני אמור לבחור? תודה.
- אלמוני.
אלמוני יקר, לפני שאענה על שאלתך המצויינת, בוא נקדיש רגע לאפשרות ה- subscribe: אי שם בסוף 2011 פייסבוק הוסיפה אפשרות לגולשים לעקוב אחרי אנשים מבלי להיות חברים שלהם. הדבר הזה טוב במיוחד לגולשים שחצו את רף 5,000 החברים ולא יכולים לאשר אנשים חדשים.
כשאתה נכנס לעמוד הפרופיל של מישהו, אתה יכול להוסיף אותו כחבר, מה שיאפשר לשניכם להנות מהסטטוסים המבדחים והתמונות הקורעות זה של זה, או לעשות subscribe, וכך להנות משלו מבלי שהוא יהנה משלך. אם בפרופיל שלך אין כפתור שמאפשר לאנשים לעשות לך subscribe, ואתה מעוניין להוסיף אותו, תוכל להשתמש בלינק הזה. חשוב לציין שרק תכנים שהגדרתם כפומביים יהיו נגישים עבור מי שעשה לכם מנוי.
כעת, אנונימי, לשאלתך. מבחינה טכנית, אם אתה רוצה לצפות בתכנים של מישהו, אך לא בהכרח רוצה שהוא יראה את התכנים שלך – עשה לו סאבסקרייב.
חשוב לדעת שהסאבסקרייב הוא לא רק פתרון טכני – כי אם גם מחווה או מחמאה. המשמעות של האקט היא שאתה מעוניין לקרוא את התכנים שלו, להיחשף למחשבות שלו, ללמוד עליו – ואינך רוצה דבר בתמורה. אם נשווה את זה לחדר המיטות, זה כמו מישהו שרוצה רק "להיות שם בשבילה", כפי שלימדנו רב ג'ואי באחד השידורים החוזרים של "חברים". דע לך, אנונימי, שמי שבאמת מבין את ערכו האמיתי של הסאבסקרייב יחוש עצב רב יותר אם מספר המנויים יקטן מאשר שמספר החברים יקטן.
ויטה היקרה,
יש לי בעבודה מישהי שאני ממש לא מחבבת, בלשון המעטה. היא בחורה די מגעילולה, מטווסת במשרד עם הקלסר הטיפשי שלה (שאין לי ספק בכלל שהוא ריק לחלוטין, מי מסתובב עם קלסר היום? איפה קונים קלסר היום?) וצועקת פקודות. בקיצור, לפני חודש בערך, היא נבחה עלי, אז בזעם הרגע הורדתי אותה מהטוויטר וכמובן מהפייסבוק. השבוע סוג של השלמנו, והיא אפילו עשתה הגיבה לי בטוויטר משהו, ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות: האם להחזיר אותה? הרי כך היא תשים לב שהורדתי אותה. מה עושים?
נעמה
תראי נעמה, אני מכירה את התחושה הנרקיסיסטית הזו, שאת מאפשרת למישהי להיות חברה שלך ברשתות החברתיות רק בתור פרס על התנהגות טובה, אבל זו לא המוטיבציה הנכונה לקשרים בחיים באופן כללי או ברשת בפרט. אם את חושבת שהיא טיפוס נאלח, טוב שהוצאת אותה מהפייסבוק שלך, ואני מאחלת לך שתצליחי להוציא אותה מחייך לחלוטין (לגבי הקלסר אין לי דעה. מה הקלסר עשה לך?).
אם בכל זאת את רוצה להחזיר אותה לחייך הווירטואלים, כי חשוב לך לרצות את כולם גם אם זה על חשבון הנוחיות שלך, אני יכולה להציע לך שתי אפשריות. הראשונה, וכנראה הטובה יותר, היא פשוט לומר את האמת. גשי אליה ואמרי לי, "טווסית מגעילולה, לפני חודש קצת רבנו, כעסתי עלייך מאוד והחלטתי להוריד אותך מהפייסבוק. עכשיו כשהזעם עבר, אני רוצה להחזיר אותך לחיי כי אני עלובה. שולם שולם?" היא תעריך את המחווה ואת הגישה האנושית, את תרגישי אדם נחמד ונעלה יותר ובפעם הבאה שהיא תביא לך את הקריזה יהיה לך שוב את מי להוריד.
האפשרות השנייה היא פשוט לחכות שבוע-שבועיים ולהוסיף אותה חזרה לרשימת החברים שלך מבלי לומר דבר. אם יש בה טיפה אחת צלולה של מודעות, היא תדע שההסרה היתה עונש, וההשבה מסמלת את העובדה שפג תוקפו. אל תדאגי, היא לא תשאל אותך מה קרה או תכתוב לה דברים בסגנון "הייתי בטוחה שכבר היינו חברות", כי ממש כמו הג'וקים שפוחדים מהאדם יותר משהוא פוחדים מהם, זה יביך אותה הרבה יותר משזה יביך אותך.
היי ויטה, שאלה חשובה.
שיתפתי בפייסוש תמונת אינסטרגם די מוצלחת שלי וזכיתי להמון פירגונים. כלומר, ציפיתי שיהיו אנשים שיאהבו אותה, אבל קיבלתי משהו כמו 200 לייקים והמון תגובות מאנשים שכתבו לי "איזה יפה", "איזה עיניים" וכאלה. עכשיו השאלה מה אני עושה עם זה. אם אכתוב "תודה" לכל אחד או אעשה לייק זה יראה כאילו אני עפה על עצמי, אם אתעלם – זה עוד יותר יראה כאילו אני עפה על עצמי. איך מקבלים מחמאות בפייסבוק?
- הילה.
קודם כל תירגעי. לקבל מחמאות בפייסבוק על תמונות זה חלק מהמשחק, בטח כשמדובר בתמונה שעברה פילטור. זה בדיוק כמו להגיע לעבודה יום אחרי ביקור אצל הספר: את הרי יודעת שכולם יגידו לך שהתספורת החדשה מהממת, אפילו אלו שלא יחשבו כך. זה שמישהו עשה לך לייק זה רפלקס מותנה, אז את לא צריכה לפרכס בגלל זה.
אם תעשי לייק לכל מחמאה – יהיו אנשים שיעלבו. הרי הם העניקו לך מחמאה אישית, ואת נתת להם בתמורה תגובה גנרית נטולת מילים. הלייק שלך הוא אמירה רובוטית שמשמעותה, "קיבלתי את המסר שלך באופן חיובי". מצד שני, כפי שציינת, אם תתחילי להגיב לכל אחד תצטיירי כמלכת כיתה מתלהבת, וחמור מכך, מהר מאוד יגמרו לך התגובות (כמה פעמים כבר אפשר לכתוב "תודה ממוש").
עצתי לך הילה היא להגיב בצורה קלילה לאלו שהשקיעו, ולשאר להתייחס במעין תגובה מסכמת, "תודה על המחמאות, כיף לי מאוד. גם אתם יפים מאוד, במיוחד כשהתמונה שלכם מטושטשת".
ויטה יקרה,
אני רואה שאת עוד רגע מסיימת את הטור, הייתי שמח להשחיל אחת אחרונה. בחברה שאני מועסק בה עובדים באופן-ספייס. המשמעות היא שכולם רואים את כולם כל הזמן, וגם את המסכים שלהם. בכל פעם שמישהו עובר מאחורי, אני מרגיש שהוא מציץ לי למסך ואז מקליק במהירות על על Ctrl+D כדי לסגור את חלונות הדפדפן. איך אני יכול להפסיק את זה? איך אני יכול לגרום להם לצאת לי מהמסך?
- גוני, בעמדה ליד העציץ
גוני, אתה בסדר - זו החברה שמקולקלת. אחת ממטרותיו הבלתי רשמיות של האופן-ספייס היא לצמצם את פרטיותו של העובד. הישיבה הזו בקוביות שואפת לצמצם ככל הניתן את כל הפעילויות שלא קשורות לעבודה, והופכת את הקולגות למעין פקחים: כל אחד משגיח על חברו. לכן, כאשר אתה חולף על פני מסך של חברך, לא רק שזה טבעי שתגניב מבט – זה מה שאתה אמור לעשות.
אך את הרוטינה הזו אפשר להפוך לחיובית, כזו שפועלת לטובת הפרולטריון. תראה גוני, כשאתה מאפשר למישהו להציץ לך על המסך בזמן שאתה עובר על הפיד בפייסבוק, חברך יתן לך להציץ לו על המסך כשהוא בפייסבוק. לאט לאט, התופעה תתפשט וכולם במשרד יגלשו באתרים שלא קשורים לעבודה, כי כולם יודעים שכל השאר עושים את אותו הדבר בדיוק.
בשלב השני, אחרי שכולם כבר ראו לכולם, תשים לב שהמבט שלהם כבר לא ימשך אל המסך שלך, כי כבר לא יהיה אכפת להם. מה כבר יש שם שהם עוד לא ראו, נכון? גוני, ביכולתך להפוך את המשרד שלך למרכז של חוסר מעש, ממש כמו כל משרד בישראל, בו אנשים מבלים 14 שעות, אבל עובדים רק שעתיים. אז בחייאת, תן לאנשים להציץ.
