"בא בימים": קניוק מפרק את הציונות והאמנות
אורלוב, צייר בערוב ימיו, מוזמן לצייר את בעלה המת של אלמנה בה לא פגש מעולם, ורוקם עמה קשר ייחודי. סיפור חייו עומד ברקע קשיי החברה הישראלית, וכולל את השואה ושאלות זהות ושייכות. אך בעיקר תוהים הגיבור והסופר לגבי מעשה האמנות
"בא בימים" הוא ספרו העשרים ותשעה של הסופר יורם קניוק. בספר לא ארוך זה, מציין קניוק חמישים שנות יצירה פורה ומקורית. כמו בספריו האחרים, גם בספר הנוכחי מוצגים נרטיבים מאתגרים וקשים - הן במישור החברתי-לאומי והן במישור הפרטי. ממרום שמונים ושלוש שנותיו קניוק מישיר מבט חד וצורב, הבוחן ומפרק כל מיתוס, גם במחיר של ערעור מוחלט. הוא אינו מבטיח פורקן, התרה של קונפליקטים או הומוסטזיס. כבעבר, קניוק נאמן לדרכו ואינו נענה לצווי הסיפורת המקובלים. הייאוש אצלו לא נעשה יותר נוח, אלא רק בהיר ומפוכח יותר.
- הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
הרומן משלב את הנרטיב היהודי-ציוני המורכב, עם מונולוג של אמן בערוב ימיו השואף להנציח את האינות. במשולש היחסים הטעון והבלתי אפשרי, ציונות-יהדות-ארץ ישראל, טמונה מערבולת הפורענות והמוות המוכרת. היהודים סוחבים על גבם את השואה ומתיה, הציונות סוחבת על גבה את המלחמות, והארץ צריכה להתיך את כולם אל תוך תקווה.
הנובלה "בא בימים" מספרת את סיפורו של אורלוב, צייר כושל ומנודה המכונה "המזוהם", המצייר פורטרטים של מתים לפרנסתו. מצע זה מוביל לדיונים על מהות האמנות וקשריה עם החיים, ההיסטוריה והמוות. המחבר עוסק כאן בשתי אהבותיו הגדולות: ציור וכתיבה. הוא מנסה לברר מה מותר הציור על הצילום, והאם הכתיבה נצחית יותר משתיהן.
לטעמו הצילום רק מקפיא את הרגע: "משהו המחזיק הווה נמשך, הוא נדיר". לעומת זאת "בציור אין זמן", וזה מה שהופך אותו לנצחי. הכתיבה והמוזיקה הן האמנויות היחידות השומרת על טריותן לעד. אפשר לקרוא מילים שנכתבו במרחק של זמן ולהיכנס אל עולמן היישר מתוך ההווה. המודל ההיררכי המנומק הזה עשוי לספק הסבר לגבי העדפתו של קניוק לדבוק, בסופו של דבר, בכתיבה ולא בציור שבו עסק בצעירותו.
מדינה למען המתים
סיפור חייו של אורלוב הוא ערבוב גרוטסקי של כל צירי האלימות האפשריים של גיבור ישראלי: בן לאם ניצולת שואה שאביו היה נאצי. האם מתכחשת ליהדותה, נישאת לערבי ומתאסלמת, ורק בערוב ימיה שבה לחפש את שורשיה היהודים ולהתאחד עם הבן. אורלוב עצמו הוא צייר בינוני שנישא לאישה המתעמרת בו, עד שהיא נוטשת אותו ואת בנה לטובת אישה אחרת. בערוב ימיו הוא פוגש אלמנה יפיפייה המזמינה אותו לצייר את בעלה המת. במפגש עמה נחשפים גילויים מפתיעים מהעבר, והוא מוצא בקשר החדש שנרקם - מידה רבה של נחמה.
מסתמנת בתוכו אפשרות חדשה שלמרות הכל, חייו לא היו ריקים וכושלים. אחרי מותו הוא ישאיר מאחוריו את המצטיינים בהישגיו: ציוריו האלמוניים ובנו היפה והמוסרי. חולשת הלב המכמירה שמלבלבת, וסודקת את שגרת העצב והנוקשות של הגיבור, מגלה לו שרקבובית המוות יכולה להנביט עתיד אופטימי יותר בדור הבא.
המדינה שהוקמה היא "מדינת המתים", כמו שכתב בספרו הקודם "תש"ח": "היא הוקמה למען המתים למען מי שיכלו לחיות בה חמישים שנה קודם", ובלעדי מותם לא היתה לה תקומה. זוהי ארץ המחליפה את גוויותיה ללא הרף, מתי המלחמות החדשים תופסים את מקום מתי השואה הישנים, ורק האמנות ממשיכה להנציחם. ציור המתים הוא המקום בו אמנותו של אורלוב נוסקת לגבהים, כמו גם קיומה האוקסימרוני המרהיב של מדינתו.
"בא בימים" הוא מסיבת סיום צבעונית שאליה מוזמנים גיבורים ונרטיבים מספרים קודמים של קניוק: מנהלת "תיכון חדש" המיתולוגית, ניצולת השואה היפה וההרסנית, אב קדמוני בעל עבר נאצי, חייל צעיר שמת בקרב על ירושלים, ועוד. כמו ברבים מספריו של קניוק, גם כאן מופיעים אלמנטים אוטוביוגרפים החוזרים על עצמם באופנים שונים. הצייר הבוהמיין, הלוחם במלחמת העצמאות או הילד בתל אביב המנדטורית, כולם צפים ומתערבלים בתנועה המוכרת של הסופר, בין הריאלי - להזוי ולאלגורי.
העלילה המרכזית היא שדרה שממנה מסתעפים תתי-סיפורים הנארגים זה בזה ברצף אסוציאטיבי ובמקוריות מוטרפת. כתיבתו של קניוק הולמת בקצב מרשים את משפטיה הקצרים על הדף. זהו מעין מונולוג ארוך, חשוף וסגפני, נטול פינות מעוגלות, שבאמצעותו מותזים המילים על הקנבס הליטרלי, ללא כל קישוט או ריכוך. הישירות הבלתי מתחנפת של קניוק, הנמנעת כמעט בכוח מלמצוא חן, מזוקקת בספר הזה לתמצית מרירה למדי.
ללוש את המוות
ההתבוננות במוות אינה זרה לקניוק שכותב על כך כבר שנים רבות, דרך העיסוק במלחמות, השואה ועד לזקנה והתכלות הגוף. הקרבה של מושאי הציור של הגיבור לסוף חייהם, יוצרת מסגרת רלוונטית במיוחד עבור מתי כל התקופות ההיסטוריות, המתקבצים למפגש המתחקה אחר השתקפות המוות בציור. הגיבור שואף לפגוש את המוות בעודו חי, ללוש אותו בידיו ובאמצעות מכחוליו.
הוא מעריץ את ציור ההוצאה להורג של פרנסיסקו דה גויה "שלושה במאי 1808", בה נלכד הרגע המבעית של אדם המיישיר מבט אל מותו. אולם הניסיון של אורלוב להנציח את הרגע המהבהב שבין החיים למוות, ממחיש את קוצר ידו. במקום ללכוד את רגע המוות הוא לוכד את רגעי החיים, את "הדבק המאחה את השברים לכדי שלם". האמנות מציגה את כוחה האלוהי לברוא יש מאין ולגבור על הכיליון, ובה גלום הפוטנציאל לכונן חוויות מרחיבות חיים. קניוק מכריח אותנו לזכור את מה שאנו רוצים להדחיק: היצירה נולדת בהכרח ברגע שאנו מתבוננים בדבר שכבר מת.
"בא בימים" אינה רק יצירה של סופר המבקש לבחון את המוות, זוהי גם יצירה בעלת קוים ארס-פואטים. הגיבור כמו מחברו, הוא יוצר החוקר את המוות בעזרת אמנותו. דרך ציוריו של אורלוב מתבונן קניוק ביצירתו שלו ומנסה להעריך את משמעותה ואת איכותה. האם ההתעקשות על האמת האמנותית המוחלטת שלו לאורך שנים, הניבה גם איזושהי תוחלת משמעותית.
נקודת התורפה של הנובלה נעוץ בעלילה שהיא קלושה מעט. הסיפור עשיר מאוד
באזכורי ציירים, תמונות מפורסמות והגיגים על החיים והאמנות - אך כל המטען הכבד הזה רוכב על עלילה שנכתבה בחופזה. זהו סיפור עייף, קטן ומצומצם, ונדמה כאילו כל שאיפתו היתה למהר ולשוב אל העמדה הפילוסופית, בלי לפתח את העלילה ודמויותיה. יש כאן בעיקר שרטוט של סקיצה ראשונית, וגם היא בעיקרה קולאג' מסיפוריו הקודמים. מוטיב ציור המתים עוצמתי מאוד, אבל הוא כשלעצמו אינו יכול לשאת את מבנה העל המועמס עליו. הסגנון של קניוק נותר חצוף, בועט ואנרגטי - אך המתח הנוצר בין העלילה המינורית לעושר הסגנוני חריף מדי. העט מושחזת כתמיד, אך העבודה לא באה על סיומה הראוי.
לאורך כל חמשת עשורי פעילותו, הצליחה הסיפורת של קניוק להכיל ריבוי של זהויות שחלקן הגדול מצוי בסתירה וחיכוך עמוקים. ספריו והביוגרפיה שלו מגלמים את הפורטרט הישראלי הסבוך והבלתי פתור. כתיבתו מצליחה להחזיק את מערך הזהויות הזה, בלי לקרוס לזהות אחת ברורה, וזו גדולתו. במקום שבו סופרים רבים שואפים למצוא לעצמם קול אחיד וצלול, קניוק אינו חושש לפצל, לפורר ולהמשיך ליצור ברווחים שנפערו.
"בא בימים", מאת יורם קניוק. הוצאת ידיעות ספרים. 102 עמ'.
