"רימון הזהב": צעד תימני לאחור
בסרטו "רימון הזהב", הבמאי דן תורג'מן מגולל את סיפור עולי תימן לאורך השנים. הכל טוב ויפה, אלא שהעלילה שעוצבה בתפר שבין אגדה לסקירה היסטורית, מאולצת, ומגישה לצופים סרט תדמית יותר מאשר יצירת קולנוע ששואפת להגיד משהו
"רימון הזהב" מסתמן כמועמד מוביל לזכייה בפרס היצירה הציונית עליו הכריזה שרת התרבות לימור לבנת. אמרו בעצמכם, מתי בפעם האחרונה צפיתם בסרט שמסתיים בשוט אווירי של ירושלים, ומלווה בשיר הלל תואם מפי אחינעם ניני? ולא, אין הכוונה לסרט תדמית מטעם משרד התיירות.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
מובן שאין כל פסול בסרט ציוני למהדרין. הלוואי היה הקולנוע שלנו מתהדר בעוד סרטים שעניינם ראשיתו של המפעל הציוני בארץ ישראל ("גיא אוני" הוא דוגמא אחת, ומוצלחת במיוחד). יתר על כן - עיסוקו של "רימון הזהב", בבימויו של דן תורג'מן שגם היה שותף לכתיבת התסריט, בחלוצים שהגיעו הנה מתימן, בשלהי המאה ה-19, הינו מקורי ובעל חשיבות.
- עוד עדכונים וכתבות - בעמוד הפייסבוק שלנו
. לא חופרים, בדרך כלל
הקולנוע הציוני המוקדם, ובמידה רבה גם זה המאוחר יותר שעסק בראשית ההתיישבות, התמקד בעליות שהגיעו הנה מאירופה, ולמעט סרט בודד ("באין מולדת" של נורי חביב מ-1956) נמנע מהתייחסות לעליה מתימן.
הבמאי שלנו דן תורג'מן - הוא ייקח אותנו לתימן
עלילת "רימון הזהב" נפתחת בצנעא שבתימן, בשנת 1887. עזרא ומזל, זוג שנישא זה עתה, מצטרפים לחבורה העושה דרכה לארץ ישראל מטעמים דתיים, ואחרי מסע ארוך בים וביבשה הם מגיעים לירושלים. עזרא (אופיר נהרי), שלמד את מקצוע הצורפות מאבי אשתו, פותח חנות תכשיטים קטנה, ואילו אשתו (גלית גיאת) מגדלת את שני ילדיהם.
כבר עם הגיעם, נאלצים השניים להתמודד מול הקהילה האשכנזית הגזענית הרואה בעזרא ערבי ומסרבת להתיר לו להתפלל בכותל, ואם לא די בכך, גם עם שכנים ערבים עוינים. כאשר עזרא נדרס למוות על ידי סוס משתולל, נאלצת מזל לנהל את החנות בעצמה. לעזרתה נחלצות שתי חברותיה הטובות, ג'איה (אושר צברי) התימנייה ושרה (רונית שולר) האשכנזייה.
הסרט עוקב אחר קורותיהם של מזל ומשפחתה על רקע התהפוכות ההיסטוריות בארץ ישראל (מיגור שלטון התורכים, המאבק בבריטים ומלחמת העצמאות), ומגולל סיפור של הישרדות נשית ומאבק יהודי הכרוכים זה בזה. את המסגרת מספק מפגש המתרחש בשנת 1975 בין ערבי קשיש לנינתהּ של מזל, נועה (אחינעם ניני), זמרת מצליחה המעלה מופע בבריכת השולטן בירושלים, שבמהלכו הוא מספר לה על היכרותו עם סבתא-רבתא שלה ומעניק לה את רימון הזהב - תכשיט העובד מדור לדור במשפחתה.
"רימון הזהב" מבקש לשלב אפוס היסטורי תקופתי עם סיפור אגדה, וכושל. כסרט היסטורי הוא נשען על עיצוב תלבושות ותפאורה תיאטרליים, ועל קפיצות תמוהות מאירוע לאירוע - רגע אחד נעצרת מזל על ידי התורכים באשמת בגידה, ולמשנהו כבר אנו פוגשים בנכדהּ מתי (מתי אטלס), המגלם לוחם מחתרת הנלחם בבריטים (דוד לביא, זוכה "כוכב נולד", מגיח לרגע בתפקיד "כלנית"), ומסייע להבאת מעפילים. על הדרך הוא גם מספיק להינשא לניצולת שואה צעירה - כאילו כדי לא לפסוח על אף פרק היסטורי בתולדות העם היהודי בתקופה המודרנית.
תמוהה אף ההחלטה למקם את נקודת המוצא של הסרט בשנה הנזכרת לעיל, ולא בשנים 1881-2, על רקע העלייה ההמונית של יהודי תימן לארץ ישראל ("אעלה בתמר"). שלא לדבר על סיפור ההתיישבות התימנית בחוות כינרת, על השלכותיה הגזעניות והטרגיות (שתוארו בסרט התיעודי "דקל שפל צמרת"). באירועים אלה היה ודאי חומר דרמטי מעניין וממוקד יותר מזה המיופייף והנמרח שמציע "רימון הזהב" לצופיו.
כסיפור אגדה, הסרט פשוט מגוחך. הניסיון להפוך את מזל לדמות מיתולוגית שמייצגת את המעבר מהגולה לארץ ישראל ואת הישרדותה של האישה היהודייה-מזרחית - מרדד אותה מכל עומק ומורכבות.
למעט כמה טקסים אתניים שמעוצבים באופן פולקלוריסטי וחובבני, אין בסרט דבר וחצי דבר שמתייחס ברצינות לתרבות ולזהות התימנית ברגע של מעבר. אפילו "משפחת צנעני", שבוודאי אי אפשר לחשוד בו בעיצוב רב-רובדי של דמויות אתניות, נדרש לייצוג העדתי של עולי תימן באופן מעליב פחות.
ומה שחמור עוד יותר - זהו עוד אחד מאותם סרטים, שבהם שחקנים ישראלים נאלצים לשבור את השיניים עם שורות דיאלוג בשפה האנגלית. כך הופכת התוצאה, שממילא נראית כמו פרק ארוך בסדרת הטלוויזיה החינוכית "ארץ מולדת", למגוחכת במיוחד. תמוהה על כן ההחלטה להפיץ את הסרט, באיחור של מספר שנים, ומבלי שתהיה לכך איזושהי הצדקה הקשורה לעניינים של טעם ואיכות.
