רוצים שהם ילמדו? תעיפו הסמארטפונים מביה"ס

תוצאות מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה ופורסם החודש, ממנו עלה כי 94% מתלמידי התיכונים גולשים או מסמסים בסמארטפונים שלהם בזמן השיעור, לא הפתיעו אף מורה. סביר להניח שיש גם הורים רבים שלא הופתעו מכך, לאחר שזכו לקבל מהילד שלהם הודעת טקסט אחת לפחות בזמן שהוא בכלל אמור להקשיב למורה בבית הספר. בי ממצאי המחקר הללו רק הגבירו את התסכול הקיים לנוכח התופעה, מכיוון שאם אכן אלה הם ממדיה - איך זה שאף אחד לא עושה דבר כדי לצמצם אותה באופן ניכר, אם לא להוקיע אותה לחלוטין?

מה כבר יכול לקרות אם נרחיק את הילדים שלנו מהסלולרי למשך שעות הלימוד? הם עלולים להתפרק? ייגמר להם האוויר? כשמדובר בדור שמחובר למדיה הסלולרית והאינטרנטית כמו באינפוזיה, כנראה שזה לא רחוק מהמציאות.

עוד על גיל ההתבגרות בערוץ הורים :

כך תהפכי לנערה הכי מקובלת בכיתה ב-10 צעדים

לא מפסיקים לריב עם המתבגר שלכם? 7 עצות

גיל ההתבגרות: לאן נעלם הילד המתוק שלי? 

למורים הנאלצים להתעמת עם שיגעון הסלולרי ממליץ משרד החינוך על ענישה בנוסח: "הפקדת המכשיר במזכירות בית הספר או בחדר המנהל, במקום קבוע, נעול ובטוח, והחזרתו בסוף יום הלימודים לידי התלמיד או לידי הוריו". אבל מה, ראשית כול, ברוב בתי הספר שאני מכיר הגישה רכה בהרבה ולא מקובל להחרים לתלמידים את המכשיר, גם לא לכמה שעות. שנית, גם אם ישנם מורים שמיישמים את האפשרות הזו, ניכר כי תלמידיהם מוכנים לקחת את הסיכון ולהמשיך לגלוש בפייסבוק בזמן השיעור. מקסימום יאלצו אותם להיפרד מהמכשיר לזמן קצר ובצהריים הם שוב יוכלו לגלוש להנאתם (הפעם בלי לתת לאף מורה להרגיש מיותר ומתוסכל ולהתחרט על ההמצאה הזו שנקראת "סלולרי" או "פייסבוק").

האתגר: לעניין אותם יותר מהסלולר

כשנכנסתי לעבודתי כמורה חשבתי שהיתרון שלי על פני מורים אחרים הוא שאני הולך ללמד מקצוע שהתלמידים עצמם בוחרים. הם הרי לא חייבים ללמוד קולנוע, זו זכות עבורם. הנחתי שמי שבוחר במגמה הזו חייב לאהוב קולנוע. שהאמנות חייבת להיות בדמו. אבל התבדיתי.

מהמחקר של אוניברסיטת חיפה עולה כי ככל שהמורה ותיק יותר, כך תופעת ההתעסקות במכשיר הסלולרי בזמן השיעורים שלו נפוצה פחות. שכיחות התופעה יורדת גם בשיעורים בהם נלמדים מקצועות שנתפסים כתובעניים יותר, בעיקר במקצועות ריאליים שבהם התלמידים צפויים להיבחן בארבע-חמש יחידות בבגרות.

מהבחינה הזו המלחמה שלי אבודה מראש. התחלתי לעבוד כמורה רק בתחילת השנה הנוכחית. המקצוע, כאמור, לא ריאלי. קיוויתי שזה עניין של זמן, שזה קורה רק אצלי בכיתה והכול עוד יכול להשתנות. אבל המחקר של אוניברסיטת חיפה, כמו גם שיחות בחדר המורים (גם עם מורים ותיקים, אגב) הבהירו לי היטב שאחד המאבקים הגדולים שצפויים לי במשרת ההוראה בבית הספר התיכון הוא, קרוב לוודאי, מול המכשיר המתקדם.

לדבר? למה, אם אפשר לתקשר דרך הסמארטפון(צילום: shutterstock)

במילים אחרות, המטרה העיקרית שלי כרגע היא להצליח לגרום לתלמידים שלי להתעניין בי יותר מאשר בפייסבוק. ותאמינו לי, זה לא פשוט בכלל. התלמידים של היום אינם מורגלים בקשר עין, הם מעדיפים תמונות מהירות וקופצניות. כמה שפחות עומק, כמה שפחות פילוסופיה. עכשיו לך תקרין להם בכיתה סרט של פרנסואה טריפו בשחור-לבן. חחח... הצחקתם אותם. טרם יצא לי לשוחח עם מורה לתולדות האמנות, אבל אני די משוכנע שגם הוא יתקשה להסיט את המבטים של תלמידיו מיצירות התלת ממד העכשוויות שהם מעבירים ביניהם בפייסבוק ובאינסטגרם ליצירות של ואן גוך או דגה.

"אני עכשיו בשיעור, לא יכול לדבר"

אז ככה נראה שיעור שלי, כיתה י"א, אי שם בדרום הארץ. השיעור מתחיל, התלמידים מרוכזים בסמארטפונים שלהם. אחד מטעין את המכשיר, אחרת מקבלת הודעת טקסט ומסמסת חזרה, אחר משיב לשיחה: "אני עכשיו בשיעור, לא יכול לדבר". במקרים פחות טובים, תלמידים מקבלים שיחה ועונים. דקה, שתיים. מה זה חשוב.

אני עומד מולם, 35 תלמידים, ולמרות 186 הסנטימטרים שלי אני מרגיש מולם קטן. "תכניסו את המכשירים לתיקים ושימו אותם על שקט בבקשה", אני פונה אליהם בטון נעים אך תקיף. מנסה לזהות עדיין את הטון שבו אצליח לעורר בהם מינימום התנגדות. "אני חייבת לראות מה השעה, אז זה יישאר על השולחן",

עונה לי תלמידה. התלמיד שמולי משאיר את המכשיר על הברכיים. נראה לי קטנוני להתחיל להעיר לכל אחד, אז אני עובר הלאה. מנסה להתקדם עם החומר הנלמד. כל הזמן יש בכיתה תחושה של התרחשות וחוסר ריכוז. הם לא מנהלים ביניהם שיחות ארוכות, רוב התקשורת שלהם מתקיימת עם המכשיר.

בשיעור הבא אני מחליט לעשות מעשה ומניח קופסת קרטון על השולחן. "חבר'ה, אני לא מקיים שיעור עם פלאפונים. אני רוצה שתהיו קשובים אלי. תניחו בבקשה את המכשירים שלכם בקופסה ותקבלו אותם בחזרה בסוף השיעור".

שלושה תלמידים קמים. השאר מזדעקים: "מה נראה לו, עלה לי ים כסף האייפון הזה". "אין מצב, אם ילך לאיבוד אחי יקרע אותי".

כבר בשיעור הבא אני מוותר על הקופסה. מנסה אסטרטגיה אחרת: "יש לכם סרט לעשות בסוף השנה ובגרות בשנה הבאה", אני מזכיר להם. "תגידו, אתם בכלל רוצים ללמוד קולנוע? כל מה שאתם צריכים לעשות זה להתנתק מהמכשיר לשעה הקרובה, זו בקשה גדולה מדי?".

מיד אני נתקל במבטים זועמים ושומע אותם מתלחששים: "מה הוא רוצה?", "מה נראה לו?". בסוף אני קולט. יש הרבה בעיות עם הנוער הזה, אבל מה שהכי מפריע לי לנהל שיעור היא העובדה שהם מכורים. הם מכורים לפייסבוק ולסלולר. הם באמת לא יכולים רגע בלעדיו, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלהם. עכשיו תגידו לי, זה באמת תפקידי כמורה לגמול אותם?