הסוגייה הנעלמה בבחירות 2013: ייצוא הגז
מאגרי הגז שהתגלו מול חופי ישראל יכולים למלא את צרכי המדינה למשך 50 שנה. אבל אם הממשלה שתיבחר תאשר את מסקנות ועדת צמח לייצא כמחצית ממנו - תהיה זו החלטה פוליטית מובהקת של חלוקת העושר הציבורי למעטים. דעה
- ועדת צמח תמליץ להגדיל את מכסת הגז ליצוא
- ביקורת על ועדת צמח: "מכירת חיסול של הגז"
- החברה לישראל במו"מ לרכישת גז מחב' החשמל
גילויי הגז הטבעי הם בעלי חשיבות עצומה לישראל. הגז יהווה מנוע לצמיחה כלכלית של המדינה באמצעות פיתוח ענפי תעשיה חדשים ויצירת מקומות עבודה, הורדת מחירי החשמל והפחתת עלויות התחבורה. בנוסף, השימוש בגז יפחית את זיהום האויר ויצמצם את המחלות הנגרמות מהדלקים המזהמים נפט ופחם. הגז גם יספק לישראל ביטחון אנרגטי ארוך-טווח במקום תלות במקורות זרים ולעיתים אף עוינים.
יתרונות הגז נובעים, בין היתר, מהכמות הגדולה של העתודות - כיום ידוע על כ-800 מיליארד מ"ק, ויש הערכות שיימצאו כ-600 מיליארד מ"ק נוספים. כמות זו שווה לשלושה חודשי צריכת הגז העולמית ולא הופכת אמנם את ישראל למעצמת אנרגיה, אבל שימוש תבוני וזהיר בה יוכל למלא את צרכי ישראל למשך 50-40 השנים הבאות לפחות.
למרות היבטים חשובים אלו, ועדת צמח המליצה לייצא לפחות מחצית מהגז, ממספר טעמים, בהם שהגז שיישאר יספיק בכל זאת ל-25 שנה - אולם בכך פוגעת הוועדה ברווחת הדורות הבאים, ומתעלמת מהתועלת של הגברת השימוש בגז בתחבורה ובתעשייה.
טעם נוסף שהציגה הוועדה הוא כי בלא מתן אישור לייצוא, היזמים לא יפתחו מאגרים בקצב הנדרש - אך בפועל, החוק מאפשר למדינה לקבוע ליזמים את קצב הפיתוח, ואף לשלול רשיונות במקרה של הפרה. בנוסף נטען, כי הייצוא ישפר את מעמדה הגיאו-פוליטי של ישראל - אך זה שיפור מינורי לנוכח פוטנציאל ייצוא האנרגיה של ישראל לעומת זה של מדינות ערב.
החלטה פוליטית מובהקת
המצדדים בייצוא הגז מעלים שני טיעונים נוספים: ראשית, המסים שישלמו היזמים על הגז המיוצא יכניסו מיליארדים לקופת המדינה. זה נכון אמנם, אך המס על היצוא מוגבל לסכום שנגבה על מכירות הגז בארץ. במילים אחרות, מסים יהוו בעיקר החזר על מחירי גז גבוהים לצרכן (במקרה מסתבר של התנהגות מונופוליסטית של היזמים), ולא באמת יתגמלו את הציבור הישראלי על אובדן המשאב היקר: שווי כמות הגז שהוועדה ממליצה לייצא הוא כ-300 מיליארד דולר.
טענה נוספת היא כי המדינה לא יודעת לנהל, ולכן יש לאפשר ליזמים להחליט בדבר אופן ניהול הגז. עמדה זו נראית מעט תמוהה לנוכח כשלי הניהול שהתגלו לאחרונה ב"תספורת" שביצע יזם הגז המוביל, יצחק תשובה, שגילחה כמעט מיליארד וחצי שקל מחסכונות הציבור.
יתרה מזו, לאור החשיבות הכלכלית, החברתית, הסביבתית והאסטרטגית של משאב הגז, קשה להעלות על הדעת שהמדינה לא תהיה מעורבת בניהולו. לבסוף, אסור לשכוח ששותפויות הגז שמפעילות צבא של לוביסטים לקידום האינטרסים שלהן, קיבלו את רשיונות חיפוש הגז בחינם וללא מכרז, למרות שהמדינה ידעה מראש כי יש סיכויים טובים לגילוי גז.
בנסיבות אלו, ברור שהאינטרס הציבורי מחייב דווקא להעמיק את הרגולציה המדינתית, הן על פיתוח מאגרי הגז (בהיבטים הסביבתיים והכלכליים), והן בפיקוח על המחיר ועל חלוקת הגז בשוק המקומי.
אין מדינה אחרת בעולם שנתנה למונופול פרטי בתחום הגז לקבוע מחירים וסדרי עדיפות בחלוקה. שום מדינה גם לא העניקה בבת אחת אישורים לחיפוש ולפיתוח כל מאגרי הגז, תוך מתן תמריצים ליזמים לנצל את כל משאבי האנרגיה שלה כמה שיותר מהר. החלטה קצרת-ראות להתיר את ייצוא הגז תהיה אפוא החלטה פוליטית מובהקת של חלוקת העושר הציבורי למעטים.
ד"ר עופר סיטבון הוא ראש תחום מחקר במכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ועמית במכון "שחרית"
לפנייה לכתב/ת 
