על צד שמאל. סיפורה של נפילה
איך זה קרה? איך הפכנו מכנסת בעלת רוב מוחץ לשמאל לעם ימני עם כנסת בעלת מיעוט מבוטל של שמאלנים מוצהרים, שגם אחריהם רודפים, כאילו היו פצצות מתקתקות?
השמאל הישראלי הפך, כבר מזמן, לסמול. לא רק בגודלו האלקטורלי, אלא גם במהותו. להיות שמאלני, וזו כבר קלישאה, זה בעצם להיות בוגד, אנכרוניסט או ספק-פטריוט. אפילו מפלגות השמאל הקלאסיות ובראשן העבודה, שהיא בעצם מפלגת-האם של גוש השמאל הציוני, בורחת כבר שנים מההגדרה הזאת שהפכה עם הזמן לקללה המבריחה, כך מוכיחים הסקרים, מצביעים רבים. למעשה, מלבד המפלגות הקטנות שהברירה ניטלה מהן (מרצ, למשל), אין היום מפלגה מרכזית ומשמעותית המתייצבת בגאון מאחורי ההגדרה הזאת, שפעם, עם קום המדינה, הייתה ההגדרה הלגיטימית היחידה.
אז איך זה קרה? איך הפכנו מכנסת בעלת רוב מוחץ לשמאל (בכנסת הראשונה, למשל, מנה השמאל לפחות 71 חברי כנסת) לעם ימני עם כנסת בעלת מיעוט מבוטל של שמאלנים מוצהרים, שגם אחריהם רודפים, כאילו היו פצצות מתקתקות? איך הפכה ההגדרה המוסרית הבסיסית - שמאל - להגדרה מצמצמת ומסמנת שיש לברוח ממנה כמו מאש? כדי לענות על השאלה הזאת יש לחזור להתחלה, לרגע הבריאה ממש.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
קיבלתי שלילת רישיון להיות אבא / בן אילן
היד שמנענעת את האינתיפאדה / זכּריה סדה
הקלישאה אומרת ש"השמאל בנה את המדינה". דוד בן גוריון, אבי האומה, אם תרצו, נתפש על ידי רבים כאיש שמאל מובהק, שלא רק שרדף באכזריות אחרי הימין ובעיקר את מנחם בגין (שאותו אף כינה "נאצי"), הוא גם היה סוציאליסט בנשמתו. הנה, ראו באיזו צניעות חי: צריף במדבר, לובש רק חאקי ומסתפק בקוצ'-מוצ', אותו מעדן מפוקפק שפולה הכינה לו מדי בוקר. שלא לדבר על ההסתדרות הכללית, שאותה הקים עוד במהלך שנות ה-20. היש סוציאליזם גדול ומפואר מזה?
השמאל המתנחל
אבל בדיקה מדוקדקת של מהלכיו אינה מותירה ספק: בן-גוריון היה שמאלני כפי שנתניהו שמאלני. לא רק שהיה אחראי במידה רבה על מלחמת תש"ח, המלחמה שבמהלכה גורשו מפה מאות אלפי פלסטינים, הוא גם אחראי על מדיניות "פיזור האוכלוסין", כלומר, על הובלתם של המזרחים החדשים אל פאתי הארץ, הקמת עיירות הפיתוח, והפקרתם, כמו גם על הפיכתה של ההסתדרות לזרוע הביצועית והאימתנית של ממשלתו. ההסתדרות, כדאי להזכיר, הפכה, עם הקמת המדינה, לחלק מהמנגנון ובמקום לייצג את העובדים, הפכה למעסיקה המרכזית במשק ובמילים אחרות: מפלצת דו-ראשית.
אבל לא רק בן-גוריון, שהתנער, אגב, מהשמאל והצהיר שוב ושוב כי הוא "ממלכתי", נחשב לשמאלני. גם מפ"ם, המפלגה השנייה בגודלה בכנסת הראשונה, ומי שייצגה את הקיבוצים, סמלו המובהק של השמאל הציוני, נחשבה לשמאלנית. בראשית דרכה - תחזיקו חזק - היא אף תמכה ברעיון המדינה הדו-לאומית, בדיוק כמו בל"ד היום. אבל פשפוש בכיסיה מראה שגם היא הייתה שמאלנית רק ברטוריקה. כי בפועל, גם מפ"ם נישלה וגירשה את הפלסטינים מבתיהם (והקימה קיבוצים על חורבותיהם), מידרה את המזרחים מגבולותיה וייצרה מעמד חברתי חדש ונערץ: הקיבוצניקים, יפי הבלורית והטוהר, שלידם כולנו נראינו כלא-שווים.
אבל גם הרטוריקה החלולה של השמאל הציוני ההוא התפוצצה במלחמת ששת הימים, המלחמה שבה שילשנו את שטחנו. פתאום יצאו מהארון שאיפותיו הטריטוריאליות של השמאל, שדיבר עד אז, ללא בושה, על "אחוות עמים". די להזכיר את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", שהוקמה כחודש אחרי המלחמה ההיא, ושקראה, עם הקמתה, להתיישב בשטחים הכבושים כאן ועכשיו. בין מייסדיה ניתן למצוא רוב לאנשי השמאל המדומה של אתמול (נתן אלתרמן, חיים גורי, יצחק ומשה טבנקין, משה שמיר ועוד) שפשוט עברו - ביום אחד - מצד לצד: מחילוניות לתנ"ך ומארץ ישראל לארץ ישראל הגדולה. עוד מסכה נשרה.
מלחמת ששת הימים, כדאי להבהיר, לא רק שהפכה את השטחים הכבושים לגוּרמֶה ואת מתיישביהן לחלוצים החדשים. היא גם ייתרה לחלוטין את השיח החברתי-כלכלי, מה שדרדר דרמטית את מצבה של ישראל השנייה והביא לעלייתם של "הפנתרים השחורים", תנועת השמאל המזרחית, שבין סיסמאותיה הייתה גם הסיסמה "לא להתנחלויות, כן לשכונות".
הזחילה לעבר הימין
זחילתה של מפלגת האם ימינה, גם כלכלית וגם מדינית, ועכשיו גם רטורית, הותירה ואקום שאליו נכנסו כוחות חדשים: צעירים, חילונים, פרו-אמריקנים, הכי רחוק מכל הקזצ'וק ההוא. אולם בניגוד לשמאל הקלאסי שדגל תמיד בשוויון, מקומי ובינלאומי, השמאל החדש נישתי. בוטיק שמאל. אייבי נתן, "פעיל השלום", רצה שלום עם מצרים, אורי אבנרי הטיף לפתרון כלשהו עם הפלסטינים, ושולמית אלוני, שפרשה ממפא"י והקימה את רצ ב-1973 בכלל בעד זכויות האזרח, שזה שמאל כמו שדן מרידור הוא שמאל. פלא, אם ככה, שרוב הציבור הפנה גב לשמאל החדש, שהתעלם ממצוקותיו, והעדיף את הפלסטינים על "עניי עירו"? פלא, אם ככה, שהמערך ולווייניו, מייסדי האימפריה, עפו מהשלטון במה שנתפס אז כלא פחות ממהפך?
אבל זה לא הכול. הימין החדש, שכבש את השלטון מתחת לאפו הסולד של השמאל, לא רק הוכיח שאפשר לחיות תחת משטר אחר, מה שנתפש עד אז כבלתי אפשרי, הוא גם מימש את רעיונותיו של השמאל הישן ובכך רוקן אותו מכל תוכן ממשי. כן, תפקידו של מנחם בגין היה לא רק לסלק את השמאל המסואב מהשלטון ולאוורר את ההליך הדמוקרטי, אלא גם להגשים את רעיונותיו החבויים. וכך, אחרי שנים של קפיטליזם זוחל, הכחשה גורפת של העם הפלסטיני ובניית עוד ועוד התנחלויות מתחת לשולחן, הכריז בגין, ביושר פנימי, על מהפך כלכלי (שהוביל לאסון), על האצת מפעל ההתנחלויות (שהוביל לעוד אסון) ואפילו חתם על הסכם שלום עם מצרים, שפירושו נסיגה מחצי האי סיני.
המערך, שלא יכול היה לשאת את החרפה, כמו גם את תפקידו החדש כאופוזיציה, לא רק שלא הציב אלטרנטיבה ולא ניסה לבנות תקווה חדשה, הוא התחיל לזחול, אט-אט, אל עבר הימין, לכאורה כדי להציל את ישראל מנזקיו, ובכך המשיך וטשטש את ההבדלים המזעריים שעוד נותרו בין הגושים והחליש משמעותית את כוחן של מפלגות השמאל הנותרות - רצ, מפ"ם, של"י ואחרות - שתמיד נעו באלגנטיות אירופית סביב אחוז החסימה, ושהיחס אליהן, כבר אז, היה כאל עוכרי ישראל, בוודאי מול השלטון הימני הטרי.
למעשה, להוציא את תנועות השמאל החוץ-פרלמנטריות - שלום עכשיו, יש גבול, בצלם ועוד עשרות תנועות, חלקן קיקיוניות, שרובן עסקו בנושא אחד, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולא, חלילה, בזחילתו של הקפיטליזם החזירי לא היה כבר איש משמעותי שיגן או יפיח רוח חיים בערכי השמאל שהלכו ונשחקו עד שהפכו לסמרטוט אדום. התנועות הללו, שקמו לפני ואחרי מלחמת לבנון הראשונה, שסומנו כבר עם לידתן, גם על-ידי השמאל הציוני, כקיצוניות ומסוכנות, ונתפשו כמועדון סגור ואקסקלוסיבי, שלא לומר סלקטיבי ושממנו צמחו הסטריאוטיפים המוכרים: "אוהבי ערבים", "בורגנים", "מתנשאים", "עיגולדים", או בקיצור: "סמולנים".
טשטש את עצמו לדעת
וכך, בהיעדר אג'נדה מובהקת, כשמפלגת האם בורחת מכל מה שמריח שמאל, כששאר מפלגות השמאל מצמצמות את פעילותן לסכסוך הישראלי-פלסטיני ומתעלמות בבוטות מהנושאים הכלכליים והחברתיים, כאילו שהשמאל הוא סוג של "תוכנית כבקשתך" ולא תפישת עולם שלמה, כשלא צומח מנהיג סוחף כמו בן גוריון או בגין מתוך "מועדון השלום" - הפך השמאל לסמול והאג'נדה שלו הפכה למניפסט פריך וחסר כוח. מבחינה זו, רצח רבין - שנבחר ב-92' לא כאיש שמאל אלא כנץ ביטחוני - היה שיאה של השמרנות הזו שפירושה סטגנציה.
אפילו שם, בשפל הנורא ההוא, לא הצליח השמאל לשנות את הקוד הגנטי שלו: לפעור את שעריו לכל דיכפין, ללא הבדלי דת, גזע ומין, להציב אלטרנטיבה מדינית או כלכלית חדשה, או אפילו לגונן על הענף שעליו כביכול הוא יושב. במקום להציב ארגז עץ הפוך בכיכר העיר, לקחת מגפון ולצרוח: אני שמאל חדש, אני האלטרנטיבה, העתיד בידי, גם אם צפויות שנים לא קלות במדבר האופוזיציוני, המשיך השמאל הישראלי לזחול אל מפשעתו של הימין, לטשטש את עצמו לדעת, להתחמק מהשאלות הבסיסיות - ציונות ושמאל? מדינה יהודית ודמוקרטית? - שתרמו לא מעט לדימויו הצבוע, ובעיקר לחמוק מהגדרתו הבסיסית, ובכך לתרום להחלשתו.
מה התוצאה? שחיקת הדמוקרטיה, שבהיעדר אלטרנטיבת שמאל, נדונה לכְּלָיָה - ראו מבול החוקים האנטי דמוקרטיים של הכנסת היוצאת, החרפת הפערים החברתיים והכלכליים, איבוד מעמדנו כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שפירושה פחות תמיכה בינלאומית, ומנוסה דו-צדדית של השמאלנים מהשמאל ושל השמאל מהשמאלנים. ועל זה נאמר: אימא'לה!
הכותב יצר את הסדרה "על צד שמאל", הסוקרת את תולדות השמאל הישראלי מ-1948 עד 2012, ושתשודר בערוץ 8 של הוט מיום ראשון הקרוב
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
