לצחוק כל הדרך אל הקלפי

בוחרים יקרים ובוחרות יקרות: תודה שבחרתם לקרוא את "מועדון הסרט המופרע". הפוליטיקאים הפתיעו אותנו עם בחירות, אז החלטנו להפתיע אותם בחזרה עם ספיישל "קומדיה בבחירות"!

התחקיר העלה ממצאים מדהימים: קומדיות קולנועיות שהשפיעו על פוליטיקאים, פוליטיקאים שהפכו לקומיקאים, מפלגות פיקטיביות ומועמדים לא אנושיים. בשל הנסיבות המיוחדות ייערך מפגש מיוחד בסינמטקים ברחבי הארץ, שיכלול הרצאה מלומדת בנושא חשוב זה. בסיומה תוקרן על מסך הקולנוע קומדיית הפולחן הסאטירית של שלישיית הגשש החיוור - "הקרב על הוועד", שכתב אסי דיין וביים אבי כהן. אגב, הגששים עצמם הופיעו בתשדירי המערך בבחירות 1984, כשספי ריבלין גוייס למאמצי הליכוד. אז מה באמת ההבדל בין קומיקאי לחבר כנסת - מוכנים? מתחילים:

לכשכש בכלב

ב-1997, רוברט דה נירו ודסטין הופמן הופיעו בקומדיה "לכשכש בכלב". זהו סרט שעלילתו "דמיונית", ומסופר בו על נשיא אמריקני שמסתבך בפרשיית מין עם קטינה, רגע לפני תקופת הבחירות. כדי להסיח את דעת הקהל מהפרשיה, מחליט יועצו של הנשיא (דה נירו) להפיץ בתקשורת סיפור מומצא שלפיו ארצות הברית עומדת להיכנס למלחמה במזרח אירופה. לתפקיד המדינה המותקפת הוא מלהק את אלבניה, כיוון שזו מדינה שהציבור האמריקני לא באמת יודע מה הולך בה - ואף שוכר במאי הוליוודי (הופמן) שיפיק עבורו צילומים, כביכול מהשטח, כדי שאלה ימלאו את זמן השידור וכך יומני החדשות יעסקו במלחמה במקום להתעסק בנשיא הכושל.

התרגיל מצליח והתקשורת מתרכזת בפעולה הצבאית במקום בלכלוכים בבית הנשיא. הבמאי בארי לוינסון ("איש הגשם", "בוקר טוב וייטנאם") יצר את הסאטירה הקטנה הזו בהפסקה של צילומי הסרט "ספֵרה". ואז, זמן קצר מאוד אחרי צאת הסרט לאקרנים, הבלתי ייאמן קרה: בתקשורת (האמיתית) התפרסם שנשיא ארצות הברית (האמיתי) ביל קלינטון קיים יחסי מין עם מתמחה בשם מוניקה לוינסקי. ואז, בשיא הפרשה, הודיע קלינטון על יציאה למבצע צבאי באפגניסטן.

זה נראה דמיוני: לא היה עיתוי מושלם מזה להקרנת הסרט. פרשת לוינסקי הפכה למסע יחסי הציבור של הסרט. האגדה מספרת שהנשיא קלינטון הזמין את דה נירו, הופמן ולוינסון לפגישה דיסקרטית בנושא. הם הגיעו למלון בוושינגטון, הנשיא קיבל את פניהם, הביט לרוברט דה נירו בעיניים ושאל: "אז על מה הסרט שלכם?". דה נירו החוויר והסיט את מבטו ללוינסון, בתקווה שיענה במקומו. לוינסון הביט בהופמן. דסטין הופמן סיפר אחר כך שהבין שהמצב אבוד ופשוט קם והתחיל לרקוד סטפס. בסצנה שלפניכם, הופמן מביים את המבצע הצבאי באלבניה:

כן, אדוני השר

קומדיות פוליטיות נולדות לרוב כדי להגיד משהו על הפוליטיקה, ובדרך כלל מה שרוצים להגיד זה "נמאס לי". בסוף שנות השבעים בבריטניה, אחרי אינפלציה גבוהה וסדרת שביתות ששיתקו את המדינה, התחושה בעם היתה שאין כבר הבדל בין הימין לשמאל, ושזה לא משנה למי תצביע. ב-1978 נולד רעיון נועז לסדרת טלוויזיה, שעוסקת בשחיתות בממשלת בריטניה בשם "כן, אדוני השר". ב-BBC אהבו את הרעיון, אבל אמרו שאי אפשר לשדר דבר כזה לפני הבחירות כי זה עלול להשפיע על הציבור ולהיחשב כהסתה. לכן חיכו עם שידור הסדרה עד למאי 1979, לאחר שמרגרט תאצ'ר נבחרה לראש ממשלת בריטניה. בסדרה גילם השחקן הבריטי פול אדינגטון שר תמים שהופך לחותמת גומי בידי מזכירו האישי. זו היתה סדרה על איך לא לנהל ממשלה.

כדי לכתוב את הסדרה הלכו יוצריה לפגוש שרים ויועצים מתוך הממשלה, כדי למצוא עלילות לפרקים. הכלל שקבעו היה שכל התסריטים יתבססו על דברים שקרו באמת או ייכתבו בהשראתם. אחד הסיפורים המדהימים שנחשפו בפני היוצרים היה על משלחת בריטית בכירה (הכותבים הושבעו לא לחשוף מי) שהוזמנה לשיחות דיפלומטיות בפקיסטן.

כשהובהר להם שעל פי חוקי האסלם אסור לשתות אלכוהול במדינה, וכל מה שיוגש במסיבות הקוקטייל זה מיץ תפוזים, הגו חברי המשלחת תוכנית מטורפת: הבריטים יקימו במלון "חדר תקשורת" עם ציוד לווייני כדי להיות בקשר טלפוני עם המערב, אך למעשה מדובר בכיסוי ל"חדר אלכוהול" בו מוחבאים עשרות סוגים של משקאות. מדי כמה דקות, במהלך הדיונים עם הפקיסטנים, נכנסו נציגים מ"חדר התקשורת" והודיעו לשר או לאחד הבכירים שיש לו שיחת טלפון דחופה מלונדון בתוספת מילת קוד (למשל, "השיחה ממיסטר סמירנוף"). הבכיר קם, התנצל בפני הערבים, הלך לחדר התקשורת, הוריד כוסית של וודקה סמירנוף, וחזר לשיחות הדיפלומטיות. כך זה נראה על המסך:

אחרי שש שנים הרגישו יוצרי הסדרה שהם חוזרים על עצמם ואין חדש תחת השמש. כמו בפוליטיקה, הם החליטו לפטר את השר ולסיים את הסדרה. ואז קרה מקרה מוזר: הסדרה היתה אמורה לזכות בפרס. מרגרט תאצ'ר עצמה פנתה להנהלת הטקס וביקשה להעניק אותו אישית לסדרה שהיא כל כך מעריצה, והוסיפה: "כתבתי מערכון בהשתתפותם, ואני רוצה שהם יבצעו אותו יחד איתי". מתברר שתאצ'ר ומזכיר המפלגה השמרנית כתבו יחד מערכון שבו היא מטילה משימה על השר ועוזרו.

מפיקי הסדרה הודיעו לשחקנים הראשיים שתאצ'ר מעוניינת לבצע אִתם מערכון המשך לסדרה. השחקנים נבהלו. כל הרעיון היה לצחוק עליה, לא איתה. הם שאלו אם אפשר להתחמק והודיעו להם שהם אלה שיישאו בתוצאות. המערכון בוצע ושודר (עם טקסטים ביד) ברחבי העולם. שפטו בעצמכם אם המערכון גרוע או שהמעמד הפך אותו למצחיק:

בעקבות האירוע עלה רעיון חדש: למה לא לקדם את השר לתפקיד ראש הממשלה? וכך נולדה סדרת ההמשך "כן, אדוני ראש הממשלה", שעסקה במדיניות חוץ ושלל סקנדלים חדשים. לפעמים היו מגיעים לשחקן אדינגטון מכתבים מאזרחים שהאמינו שהוא באמת ראש הממשלה. הוא היה שולח בחזרה מכתב עם הנוסח הקבוע: "מצטער, אני לא אמיתי, פנה לראש הממשלה שלך".

סאות'פארק לכנסת

עוד סדרה שהפקתה נעצרה עד לאחרי הבחירות נוצרה בשנת 2000 על ידי טריי פרקר ומאט סטון (יוצרי סאות'פארק). על נשיאות ארצות הברית התמודדו אז אל גור וג'ורג' בוש הבן. היוצרים הגו סדרה קומית-פרודית חדשה שעוסקת במשפחה. הטוויסט היה שהסדרה תעסוק בחיי המשפחה שחיה בבית הלבן. הפרקים כבר נכתבו, אבל עוד לא הוחלט מי יגלם את התפקיד הראשי, כיוון שהבחירות עוד לא הוכרעו. פרקר וסטון בחרו שני שחקנים ראשיים - האחד נראה כמו ג'ורג' בוש, השני כמו אל גור. שני השחקנים חיכו בבית לתוצאות הבחירות, וידעו שהמירוץ לנשיאות הוא גם המירוץ לעבודה החדשה שלהם. שמות הסדרה היו "That’s my Bush" או "Everybody Loves Al". לבסוף בוש נבחר, וזה מה שיצא:

מפלגות פיקטיביות ומועמדים לא אנושיים

ב-1958 רץ לעיריית סאן פאולו שבברזיל מועמד לא אנושי בשם קאקארקו - קרנף מגן החיות של העיר. המפלגה הריצה אותו כמחאה סאטירית על - לא תאמינו - שחיתות הפוליטיקאים שבשלטון. כן כן. ועדת הבחירות לא קיבלה את המועמדות של קאקארקו ולמרות החלטה זו, הוא ניצח בבחירות לאחר שגרף למעלה ממאה אלף קולות - יותר מכל פוליטיקאי אנושי, חיה או חפץ דומם אחר. הביטוי "להצביע לקאקארקו", נחשב עד היום לבדיחה בברזיל.

חמש שנים אחר כך, בגלל נצחונו של הקרנף הבריזלאי, החליט אזרח קנדי בשם ז'ק פרון לרשום מפלגה אמיתית בשם "הקרנפים". מנהיגה היה קרנף שחור בשם קורנליוס הראשון, שהתגורר בגן חיות בקוויבק. המפלגה טענה שקרנף הוא מנהיג מצוין, כי בדומה לפוליטיקאים הוא בעל עור עבה, מתקדם לאט, לא חכם במיוחד והופך לזריז רק כשנשקפת לו סכנה.

המפלגה נקראה גם המפלגה המרקסיסטית-לניניסטית, אך בניגוד למפלגה קנדית בעלת שם דומה שנקראה על שם קרל מרקס וולדימיר לנין - מפלגת הקרנפים נקראה כך על שם גראוצ'ו מרקס וג'ון לנון.

במצע שלה (הכל אמיתי, אני מזכיר) הובטחו בין היתר ביטול כוח המשיכה; לספק השכלה גבוהה על ידי בניית בתי ספר רבי קומות; למגר את כל הפשע על ידי ביטול כל החוקים; להכריז בהקדם על מלחמה עם בלגיה כיוון שגיבור הקומיקס טינטין הרג קרנף באחת החוברות; ולשנות את המטבע הקנדי לגומי לעיסה כדי שיהיה אפשר לנפח ולהקטין אותו בקלות. המפלגה המשיכה לרוץ לבחירות עד 1993, שבה התקבל חוק שחייב את המועמדים לשלם כסף רב עבור ההשתתפות בחגיגה הדמוקרטית. אבל משבוטל החוק ב-2004 חזרו הקרנפים להתחרות על הקול הקנדי, והם ממשיכים עד היום.

הקרנפים - תשדיר בחירות מ-1984

הכוח השקט

גם בישראל קמו מפלגות מחאה הומוריסטיות. אחת המצטיינות שבהן היא "הכוח השקט" בהנהגת הבמאי יעקב גרוס: היא הזמינה אזרחים שנמאס להם להילחם בשיטת המיסוי ולהצביע ז', או כמו שאומרים בתשדיר - להכניס את ה-ז' לחריץ ביום הבחירות. הנה התמונות הקשות:

איש השנה

תוכניות סאטירה, מ"ניקוי ראש" ועד "ארץ נהדרת", נחשבות לכאלה שעוזרות לציבור לחשוף את הכוונות האמתיות שמאחורי המילים היפות של הפוליטיקאים. בארצות הברית מדובר בתוכניות כמו "סאטרדיי נייט לייב", שכוכביה תמיד משנסים מותניים לקראת הבחירות, וב"דיילי שואו", שנותנת פרשנות סאטירית לחדשות על בסיס יומי.

ב-2006 כיכב רובין וויליאמס בקומדיה "איש השנה". הסרט מנסה לענות על השאלה מה יקרה אם יום אחד מנחה תוכנית סאטירה כמו ג'ון סטיוארט יחליט לרוץ לנשיאות ארצות הברית. הדמות שיצר וויליאמס מבוססת על עצמו ועל ג'יי לנו, וכריסטופר ווקן נכנס לנעליו של מריץ הקמפיין.

אבל הפוליטיקה האמיתית חזקה מכל תסריט - כמו במקרה של הקומיקאי האיסלנדי יון גנאר, שכיכב בקומדיות וכתב תסריטים לסדרות טלוויזיה. הוא זיהה שהציבור האיסלנדי מאס בפוליטיקאים המקומיים, וב-2009 הקים כצעד מחאה

את "המפלגה הטובה ביותר", ורץ לרשות עיר הבירה של איסלנד. במצע המפלגה שלו כתוב שהוא כולל את הטוב ביותר מהמצע של כל המפלגות האחרות, וכי למעשה אין למפלגה תוכנית, אבל אנשיה חושבים שיש להם אחת.

במצע היו גם הבטחות שונות ומשונות - מהפסקת השחיתות ונסיעות חינם באוטובוסים לסטודנטים, ועד להבאת דוב קוטב לגן החיות וסנאים לפארק המרכזי של הבירה. הרשימה כללה בעיקר אמנים ומוזיקאים. יון גנאר עצמו הפך ראיונות איתו במהלך הקמפיין לקטעי סטנד אפ, והבטיח בהם מדיניות של "שחיתות שקופה". לדבריו, התנאי להתקבל לקואליציה הוא לצפות בסדרה "הסמויה" של HBO. 

ואז, קרה מה שאתם חושבים שקרה: הוא נבחר, ומכהן כיום כראש עיריית רייקיאוויק, בירת איסלנד. במסגרת הקמפיין, הופקו תשדירי בחירות שצוחקים על תשדירי בחירות. כמו זה למשל:

וזה רק קצה הקרחון. על "משפחת סימפסון" שהואשמה בהטיית הבוחרים לטובת אובמה, על מונטי פייתון שהריצו את המפלגה המטופשת לראשות הממשלה, על יורם מ"קרובים קרובים" שהחליט להדיח את קוזילביץ' מקואליציית ועד הבית ועל פרקי הבחירות מ"זהו זה!" יסופר במפגש "קומדיה בבחירות" בסינמטקים. ולכל מי מתלונן, הנה תזכורת קטנה מסשה ברון כהן, על ההבדל העצום בין דיקטטורה לדמוקרטיה שאנחנו חיים בה: