קריקטורות ערב: לוחמי העיפרון, לא רק נגד ישראל
בשיחה עם ynet מתארים קריקטוריסטים מהעולם הערבי את מלאכתם, מסבירים למה רבים כל כך מתמקדים בישראל, וגם מותחים ביקורת בנושא: "חלק מאיירים בנושא כי ביקורת על ישראל קלה יותר מיציאה נגד המשטרים הערביים"
"תודה לך על הפנייה, אבל, סליחה - פלסטין עדיין לא שוחררה". זו הייתה תשובתו השלילית של קריקטוריסט באחת ממדינות המפרץ לבקשת ynet להתראיין לכתבה הזו. בתשובה קצרה זו מגולמת גישתם של לא מעט מהקריקטוריסטים בעולם הערבי, שמקדישים חלק גדול מיצירותיהם בעיתונות הערבית לסכסוך הישראלי-ערבי בכלל ולסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט, ולמתקפה על ישראל. העניין של המאיירים בישראל ישן, אך הוא ניכר לאחרונה מאוד במבצע עמוד ענן.
עוד קריקטורות מהעולם הערבי:
על ההכרה של האו"ם בפלסטין
על מבצע עמוד ענן
על הסרט האנטי-איסלאמי שעורר מהומה
קריקטוריסט בכיר בעולם הערבי, שביקש לשמור על עילום שם, אמר בשיחה עם ynet כי "מבצע עמוד ענן החזיר את ישראל למקומה המסורתי בזירת הקריקטורות לאחר שהיא לא קיבלה במה בגלל האביב הערבי שבאור הזרקורים". הוא עצמו מרבה לעסוק גם כן באיוריו בסכסוך, ולא חוסך בביקורת על ישראל.
"הקריקטוריסטים הערבים עוסקים הרבה בסכסוך הערבי-ישראלי מכיוון הוא חשוב ועדיין מתחדש ומתלקח. מדובר גם בסכסוך עשיר בוויז'ואל שנותן השראה למאיירים". עם זאת הוא הודה כי "יש חד גוניות בהתעסקות בנושא הזה ואפשר גם לומר שחלק עושים קריקטורות על ישראל רק כדי לצייר משהו בנושא מכיוון שמתיחת ביקורת על ישראל קלה יותר מאשר על יציאה נגד המשטרים הערביים".
קריקטוריסט כווייתי צעיר, עאדל אל-קלאף, חיזק את הדברים בשיחה עם ynet. אף שהוא מעיד על עצמו שהוא לא מרבה לעסוק בנושא הישראלי, אמר אל-קלאף כי "כל קריקטוריסט צריך טביעת אצבע בנושא הזה. הקריקטורות בנושא עשויות להתרבות או לפחות, אך הן לא ייעלמו". הוא ניצל את ההזדמנות להצהיר כי "הניצחון הוא תמיד של הצודק. והעושק יראה זאת ביום שבו צווארו ייתלה על עמוד התלייה של הקריקטוריסטים, לא משנה כמה זמן הוא יאריך ימים".
קריקטורות אנטי ישראליות אינן עניין חדש, אלא מסורת שנמשכת זה עשורים. במלחמת ששת הימים ב-1967 פורסמו קריקטורות חריפות בעיתונים המובילים במדינות ערב. באחת מהן נראה נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל-נאצר, בועט לים ביהודי שמוצג באופן אנטישמי, כשמדינות ערב מסייעות לו. בעיתון סורי הופיעה קריקטורה של חייל ערבי חמוש ברובה ובסכין מאיים על הישראלי שנס על נפשו, מעל לכיתוב "הציונים, לגיהנום".
לאורך השנים השתמשה העיתונות הערבית בקריקטורות במהלך אירועים מכוננים להתקפה עקובה מדיו על ישראל. עדות אחרונה לכך הייתה במבצע עמוד ענן ולנוכח ההכרה שהפלסטינים קיבלו בעצרת האו"ם בסוף נובמבר כמדינה משקיפה.
השימוש במוטיבים אנטישמיים הפך לדבר שבשגרה בעיתונות הערבית והקריקטוריסט ממהר להסביר: "אנטישמיות היא האשמה חריפה מאוד שמיוחסת לקריקטוריסטים הערבים ויש ערבוב וניצול שלה מצד כולם. הקריקטוריסטים הערבים ברובם מתעלמים מהפרטים הנוגעים להיסטוריה של היהודים באירופה ו'יורשים' סמלים ויזואליים אנטי ישראליים מדור הקריקטוריסטים הערבי-לאומי. הם מפגינים עוינות ליהודים כמו שהייתה בשנות ה-40 וה-50 בלי שהם מודעים למשמעויות של הסמלים הויזואליים האלה, כמו הרב הרשע, המגן דוד, הנחשים והחזירים".
מצד שני הוא מבקר את ישראל על כך שהיא "משתמשת בסמלים דתיים כסמלים פוליטיים, כמו דגל ישראל והמנורה", וטוען: "בכל העולם יכולים קריקטוריסטים עוקצניים לצייר את המנהיגים הפוליטיים כמוצצי דם למשל. אז למה עם נתניהו ושרון זה הופך לאנטישמיות?".
לא רק ישראל על הכוונת
לקריקטוריסטים בעולם הערבי יש עוד נושאים רבים לעסוק בהם בימים אלה, ובראשם המהפכות בעולם הערבי שעדיין מתפתחות. אותן מהפכות שסימלו חופש ביטוי ובחירה אזרחית סימנו גם את פריחתן של הקריקטורות. אלה שגם לפני המהפכות ניסו לבקר את השלטון עד כמה שניתן.
"אחד הדברים הטובים שקרו באביב הערבי הוא שהעמים שברו את כל המחסומים. לפני פחות משנתיים השמצה של המנהיגים הערבים הייתה מסכנת את חייך", מסביר הקריקטוריסט שנמנע מפרסום שמו, "היום הקריקטוריסטים מתחרים אחד עם השני בהשמצת המנהיגים הערבים ולפעמים אפילו אלה של מדינתם. אבל החשש שתואשם בביזוי הנשיא או המלך עדיין קיים ואנחנו מקווים שהדבר הזה ייעלם". הוא ציין כי יש גופי תקשורת שממומנים על ידי סעודיה וקטאר מרשים ללעוג למנהיגים כמו בשאר אסד, מועמר קדאפי, סדאם חוסיין או חוסני מובארק, אבל לא לצאת נגד מלך סעודיה או אמיר קטאר.
"באופן כללי לרוב הבכירים במדינות ערב אין רוח ספורטיבית ובדרך כלל הם לא מצטיינים בציניות, במיוחד הדתיים האדוקים שלמרבה הצער שולטים כעת במה שקורה. חלקם סבורים כי כל עניין הקריקטורות אסור מבחינה הלכתית. הדו"חות שמתפרסמים בעולם לגבי חירויות מלאים בשמות של קריקטוריסטים ערבים שמשלמים כל שנה מחיר כבד על עבודתם".
אל-קלאף הכווייתי סבור בהקשר זה כי "הקריקטורות היום בעולם הערבי הן בוודאות הנשק היחיד שיכול להילחם בצבאות ובטנקים. העמים זקוקים להן כדי להביע את מה שבתוך תוכם. הקריקטוריסטים ממלאים תפקיד בולט במצב הנוכחי בעולם הערבי, כשהם מאיירים קריקטורות שמביעות את מה שרבים לא יכולים לעסוק בו. הם עושים את זה באומץ. לדעתי, הם החייל שלוחם באמצעות העיפרון".
אל-קלאף סיפר כי הוא עצמו לא נפגע בשל קריקטורות שצייר וכי בכוויית "יש חופש בעניין ואנו מותחים
ביקורת ומציירים מה שאנחנו רוצים, אולם בגבולות הנימוס. הקריקטוריסט החכם יכול ללכת בין הטיפות ובין הקווים האדומים בלי להיפגע". אבל אל-קלאף קובל על השכר הנמוך, במיוחד לעומת החשיבות שהוא מייחס למקצוע.
ואיך קריקטוריסט יודע שהוא באמת ביצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר? לאל-קלאף יש תשובה ברורה: "כל קריקטוריסט יודע שהוא משפיע כשמתחילים לפעול כדי להשתיק אותו שכשהוא מותח ביקורת על בכיר מסוים, אישיות או מוסד בעל השפעה".
לפנייה לכתב/ת 
