ספרטה 2013: כך הפקרנו את סבא וסבתא
קצבאות הזיקנה בישראל משפילות, הישראלי הממוצע מעדיף לחשוב שהוא יישאר היפסטר צעיר לנצח - וההר הקרח הוחלף בספרטה המודרנית, במוסד סיעודי מנוכר. להיות זקן בישראל 2013 זה עונש על חטא שלא עשית
יום אחד, אתם עוד תראו, הם יחזרו אפורי שיער והולכים לאטם, מחייכים חיוכים חרושי קמטים. הם יסתכלו לנו עמוק בעיניים, ויגידו לנו כמה טוב לשוב. אנחנו נראה אותם על מסכי הטלוויזיה בתוכניות שמותאמות גם להם, והם עוד יחזרו למשרדים שנאלצו לעזוב בגיל 67, ויראו לכם כיצד חלקם עדיין רוצים ויכולים לעבוד, ואפילו לא פחות טוב מכם.
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו
מי שלא ירצה, מי שיבחר לגור עם בני גילו, לא יסולק למושבות עונשין מהודרות או מחפירות על פי מצבו הכלכלי, מחוץ לערים הגדולות: בית אבות יהיה חלק אינטגרלי מהקהילה.
ייתכן שהם ירצו להתנקם במי שהמציא את הסיסמה "העולם שייך לצעירים", בעוד הם רק מבקשים "אל תשליכני לעת זיקנה". סביר יותר שילמדו לסלוח לו. הפרספקטיבה הרחבה של הגיל, זו שפעם גרמה לנו להשוות בין זיקנה ובין חוכמה, מלמדת אותם שמשוגות אנושיות של צעירים הם משהו שראוי לסליחה, ואלו בוודאי ילכו וישתפרו, יעמיקו חקר ויפתחו תבונה משל עצמם ברבות השנים.
אנחנו פשוט לא רוצים אותם לידינו
טעות עצומה בהבנת הנקרא יש בחברה שלנו: "והדרת פני זקן" הפך ל"והידרת זקן באשר הוא זקן". אנו מדירים את הזקנים שלנו. בגדול, אנחנו פשוט לא רוצים אותם. שיהיו רחוקים, סמויים מן העין, מוחזקים ומטופלים פחות או יותר כראוי - אבל שלא ייכנסו לפריים. אם בכלל נראה אותם בטלוויזיה, הם תמיד יהיו סבא וסבתא, אבל לא בני אדם עצמאיים, גם לא גיבורים ראשיים.
אם יופיעו בפרסומות, יהיו אלו פרסומות לחיתולים לקשישים. אם ידווחו אודותיהם בחדשות, זה יהיה במסגרת זעזוע כללי ממטפל מתעלל, או לרגל מסיבת יום הולדת לבן 100. במקרה הטוב, יהיו קוריוז: תראו אותם רוקדים בבית אבות! הנה סבא רבא עושה בנג'י!
ברור שיש לכך סיבות. ההתפרקות של המשפחה הרב-דורית הפכה אותם ואותנו לשני מחנות שמתמודדים על אותם משאבים כלכליים, אבל לא ביחד, אלא בנפרד. אם הם לא בתמונה, אנחנו יכולים להככחיש את המוות המתקרב שלהם - וגם את זקנתנו הקופצת עלינו, באותה מידה של תקפות. אנחנו יכולים להמשיך לשכנע את עצמו בצריכת התרבות והאופנה שלנו. כולנו חלק מאותו עם צעיר של היפסטרים ידענֵי אופנה, תזזתיים וחסרי מנוח, יפים ואמיצים לנצח.
בראש ההר - מוסד סיעודי עצוב
עד שהמציאות תנקוש על דלתנו, ובפה חסר שיניים תלעג לנו ולמידת הכחשתנו, מבחינה חברתית כבר עשינו כמעט הכל כדי למחוק אותם. קצבאות הזקנה בישראל משפילות עד כדי כך, שלהיות זקן זה עונש על חטא שלא עשית. הן משפילות במיוחד לניצולי שואה; לעולים חדשים שהגיעו הנה בבגרותם ולא הצליחו לצבור זכויות פנסיה, אך האמינו שבמדינת היהודים ידאגו להם; לנכים שנאלצים לבחור בין קצבת נכות לבין קצבת זיקנה, כי הלא בלתי אפשרי שאדם יהיה גם חולה וגם זקן. זה כבר יותר מדי עבור ספרטה המודרנית.
נכון, אנחנו לא שולחים אותם למות לבד על ראש הר קרח. בראש ההר נקים להם מוסד סיעודי, ובו צוות מתחלף של שכירים קשיי יום, שיעניקו לזקנינו את אותה חמלה שדרושה לאדם באשר הוא אדם, כדי לחיות חיים של כבוד וטעם. אנחנו נסתפק בלחמול על ילדים קטנים, חיילים גיבורים שנפצעו, וקורבנות של אסונות רחוקים. זה בהחלט יותר קל ואסתטי מן החמלה על סבא, כי לפעמים סבא צריך שיחליפו לו חיתול.
במדינה שאין בה ביטוח סיעודי לכל, תחת הוראת חוק; במדינה שאין בה קצבאות די הצורך לקיום, שלא לדבר על קיום הוגן - הזקנים יידחקו תמיד אל השוליים. מבחינה טכנית, ייתכן שניצור עבורם תנאי מחייה מינימליים, כולל נגישות לשירותים להם הם נזקקים. מבחינה אנושית, נגישות לעולם איננה תחליף לרגישות, וזה בדיוק מה שנדרש כדי להחזיר אותם אלינו כאזרחים שווי זכויות, כאנשים מכובדים בקהילות הממהרות והמנוכרות שצמחו פה, בזמן שהעולם היה שייך לצעירים.
דרוש: חינוך לזיקנה
אינני יודעת כיצד מפתחים באדם רגישות. ייתכן שנחוץ קמפיין ממשלתי רחב היקף, שבו כל אחד ילמד כי עוד מעט קט גם הוא יהיה זקן, ועוד מעט הוא ירצה שיקומו עבורו ברכבת, אפילו אם זה שקם קנה כרטיס במלוא כספו, ויש לו הזכות לשבת ולהתבונן באשה לבנת שיער הנשענת על מקל בעמידה כל הדרך.
כאן צריך להתחיל: בחינוך של כל אחד מאיתנו לאנומליה האכזרית שבגללה השלכנו אנשים רבים מדי לעת זיקנה, ומעולם לא נדרשנו לשלם את המחיר המוסרי על ההשלכה הזאת.
יידרשו שנים של תיקון חברתי ותודעתי עמוק, כדי להחזיר את זקני השבט, זקני האומה והמדינה לקדמת הבמה, למקום
שהם ראויים לשבת בו, כמי שצברו מעשים וחוכמה ועכשיו הם ראויים לנוח קצת. אם ירצו, כמובן. אבל מעל הכל הם ראויים להיות חלק בלתי נפרד ממארג החיים של החברה הישראלית בכללותה, גם אם לא יילחמו על מעמדם, ולא ייצאו לרחובות להפגין את מצוקתם.
הם לא רק סבא וסבתא של כולנו. הם מי שנהיה עוד מעט. גם עליהם נאמר: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. גם הם חברים באקספרימנט האנושי הגדול של מדינת ישראל.
יום אחד, אם נשכיל להבין את כל זה כחברה חפצת חיים, הם עוד יחזרו. יום אחד מבעד לקמטים של החיוך, נוכל לראות את יופיים של החיים כפי שהם משתפקים גם בעינייהם. ייתכן שאז ורק אז, נוכל להיות בעצמנו בני אדם שלמים.
לפנייה לכתב/ת 
