נמרוד איטקין: "בתור ילד כתבתי מתוך עצבים"

הוא נולד בנהריה, וערק למושב חרות בתחילת שנות ה-20 לחייו. בגיל שש סיפר לילדי הגן את עלילת הפרק האחרון של הרובוטריקים. בהמשך עף משני בתי ספר, טייל בעולם, עבד בין היתר כירקן וגנן. את הספר הראשון שלו, "בובת תרנגול", הוא כתב בדיוק כמו שהוא מדבר. הכירו את הביכוריסט החדש על המדף: נמרוד איטקין. רווק, כרגע בלי עבודה, אבל עם ספר חדש ביד.

"כדי לענות על השאלה למה אני כותב, צריך לחזור אחורה", הוא מספר. "בעבר הייתי ילד מאוד עצבני, ובשלבים מסויימים בחיי אפילו אלים. כילד כתבתי תוך כדי עצבים במחברות, בכתב לא ברור שלא הצלחתי לפענח. אבל אז, בגיל 18, היה לנו לפטופ בבית. כתבתי על הלפטופ הזה, ובפעם הראשונה הצלחתי לקרוא בפעם השנייה על מה אני כותב".

"בובת תרנגול". רומן על גנן שמחפש אהבה

"בובת תרנגול" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן) הוא רומן שמספר על יודה, גיבור בן 30 וקצת שעובד בגינון, עם כרס לא קטנה והתמכרות לאלכוהול ולנשים, שאיתן הוא משתולל בעוד הוא מאוהב בנערה בת 19 בשם יוליה. מילים כמו "בועט", "פרובוקטיבי" ו"מפתיע" הן כותרות מתאימות לספר הזה, שלא חף מקללות, תיאורי סקס נטורליסטיים ושפה דיבורית למהדרין.

• רוצים לקרוא פרק מתוך "בובת תרנגול"? היכנסו לכאן!
  

איך נולד הספר?

"עבדתי בגינון הרבה שנים, בתור שכיר. בתקופה ההיא המון חברים שלי דיברו על להיות עצמאיים ולפתוח עסק - להיות הבוס של עצמך ולא לרדוף אחרי צ'קים וקבלות. היה נדמה שאין להם מטרה אחרת, פרט ל'לא לעבוד בשביל מישהו אחר'. הספר מדבר על המקום הזה - שבו לא חשוב מה תעשה, תמיד יגידו לך מה לעשות, והוא מלא בביקורת על שוק העבודה. סיפור האהבה התווסף על הדמות של הגיבור. אני מניח שהאהבה זאת היא אוסף של כל מיני נשים ששיגעו אותי ושאני שיגעתי אותן. רסיסים של לב שבור שהתפזרו לאורך החיים, ונאספו בחזרה לדמויות הנשיות בספר".

אז על מה הספר שלך?

"סיפור אהבה לא מוצלח בין שני אנשים. גנן עצמאי, משועמם, מבואס ופגוע מהחיים, מחפש לצאת להרפתקאה. אני חושב שבעולם שלנו אין הרבה סיכוי להרפתקאות. בחורה בת 19 לוקחת אותו לחוות אהבה כפי שלא חווה הרבה שנים. חלקים ממנו מבוססים על החיים שלי. כשאני חושב על זה, אני מגלה שהיום אני בדיוק בגיל של הדמות הראשית.

"התחלתי לכתוב את הספר בסוף 2009, כשהייתי בן 27. עכשיו אני בגיל של הגיבור, ואני מזדהה איתו. אבל לאורך הדרך, כשכתבתי אותו, הבנתי הרבה מאוד דברים על עצמי, ואני מנסה להפריד בין שנינו. גם לי היה, כמוהו, המון הרס עצמי. זה התבטא בבאלכוהול, בתזונה, בזלזול בגוף שלי ובעצמי. אני חושב שהכתיבה נתנה לי אפשרות להסתכל על מי שאני בדרך שלא חשבתי עליה. פתאום ראיתי את עצמי מהצד".

הספר מאוד פרובוקטיבי.

"ככה אני מדבר ביום-יום. השתדלתי מההתחלה לנסות לכתוב כאילו אני מדבר אל חבר. שמי שיקרא בספר, תהיה לו תחושה שהוא שומע אותי. עם כל הקללות, ובלי להסתיר כלום, עם להגעיל ועם שפה ברוטלית. זה אני. אבל אני לא רואה את עצמי בתור פרובוקטור, ואני לא חושב שהספר כל כך בועט. אני כותב כמו שאני מתנהג. את הדברים האלו, אנשים אחרים אומרים".

איך בחרת את שם הספר?

"'העץ הנדיב'. אני זוכר שקראו לנו אותו בגן, ואם לא באמצע - אז בסוף הייתי בוכה. עד היום כשאני קורא בספר הוא מרגש אותי מאוד".

"'שאל את האבק' של ג'ון פנטה ו 'המסע לקצה הלילה' של לואי-פרדיננד סלין. בשני הספרים האלו יש גישה אחרת ל'לספר סיפור'. הזדהיתי עם הדמויות שם, הרבה יותר מעם דמויות מסודרות ובורגניות שלא לכלכו את הידיים ולא היו 'רעבות' לחיים. בסיפורים האלו על אנשים דלי אמצעים עם חיבה לאלכוהול ולנשים, מצאתי ציניות, וגם נאמנות אחרת לחיים. זה מתאים לעולם שגדלתי בו".

"מוזיקה, ולהקשיב לשיחות של אנשים. יש מלא שיחות בספר שמבוססות על שיחות ששמעתי במציאות, לדוגמה, מונולוג של בחורה שמספרת על איפה ה'וואו' בחיים שלה, שמבוסס על משהו שבחורה פעם אמרה לי, על מה זה החיים, ומה המשמעות ואיפה

בעצם ה'וואו' של החיים שהיא רדפה אחריו, ובעצם הוא לא אמיתי. דברים מהסוג הזה מעוררים בי את הרצון לכתוב".

מאיזה סופר היית שמח לשמוע חוות דעת על כתב היד שלך?

"לא הייתי רוצה שאלו שאני ממש אוהב יקראו את הספר שלי, מהפחד לאכזב אותם, ולקשור אותי אליהם בדרך כזו".

יש לך איחולים לספרות הישראלית?