אין ערבים, אין גוש חוסם

מנהיגי מפלגות המרכז-שמאל דנים באפשרות של הקמת גוש חוסם מול גוש הימין של נתניהו, על מנת לייצר קואליציה שתוכל לקדם מטרות מרכזיות שמשותפות למפלגות אלו - הסדר מדיני מול הפלסטינים ומדיניות כלכלית שמטרתה צמצום פערים חברתיים ודאגה לחלשים. המטרות הללו משותפות גם לחד"ש, בל"ד ורע"מ-תע"ל, אך המפלגות היהודיות לא מעלות בדעתן לשתף עמן פעולה.

יחימוביץ' ולבני ממלאות פיהן מים ביחס לאפשרות של שותפות פוליטית עם נבחרי הציבור הערבים ולפיד דואג להבהיר בבירור עד כמה הרעיון מגוחך בעיניו. מנהיגי הציבור היהודי המתון מעדיפים לצעוד בגו זקוף לאופוזיציה או הישר אל תוך קואליציית ימין מסוכנת לשיטתם, העיקר שללא ערבים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

בית הספר כזירה פוליטית? עימות בקול רם / שמולי בינג, זיו תדהר

ימי ממשלת רבין השנייה, שבה המפלגות הערביות תמכו בקואליציה מבחוץ ובזכות זאת השיגו הישגים משמעותיים עבור המיעוט הערבי - במיוחד בתחום פיתוח התשתיות - נדמים רחוקים מאי פעם. אפילו הזמנת המפלגות הערביות "לפרוטוקול" בלבד, כחלק מהמשא ומתן הקואליציוני, כפי שעשו בעבר גם אריאל שרון ובנימין נתניהו, נדמית היום כחלום רחוק.

אין ספק, השקעה ארוכת שנים בקעקוע הלגיטימציה של המפלגות הערביות כשותפות לברית פוליטית נושאת כעת פרי. אפילו הציבור הליברלי, המתון, החברתי ומבקש השלום הפנים את המסר - הוא ומנהיגיו מאמינים כיום באמת ובתמים שחברי הכנסת הערבים הם מסוכנים, בוגדים, המנותקים מהציבור שלהם ועוסקים רק בסוגיית הכיבוש. סקרים מראים כי רוב גדול בציבור היהודי, קרוב ל-70%, חושבים שאפילו החלטות בתחום החברתי-כלכלי מצריכות רוב יהודי בלבד.

ההידרדרות הזו בעמדות הציבור היהודי ביחס למיעוט הערבי ונבחריו ניכרת היטב גם באלימות במרחב הציבורי כלפי חברי הכנסת הערבים: ח"כ חנין זועבי מותקפת באלימות על ידי פעילי ימין קיצוני בבית המשפט העליון (הם, למרבה הפלא דווקא עברו תהליך של לגיטימציה). באיצטדיון טדי זועקים האוהדים ללא מפריע "אחמד טיבי מת" וטיבי עצמו חוטף יריקה מצעירה באוניברסיטת בר-אילן. הריטואל הקבוע של ניסיונות פסילת המפלגות הערביות לפני הבחירות חוזר על עצמו שוב. צעירים ערבים מותקפים בירושלים באלימות רק בשל היותם ערבים, והכול תוך שתיקה רועמת מצד מנהיגי המדינה.

ח"כ אחמד טיבי רגע לפני שספג יריקה באוניברסיטת בר-אילן

למרות האי-נוחות הגדולה בדיבור על "חברי הכנסת הערבים" כקבוצה אחת, בנסיבות אלו יש לומר לפחות זאת: יש ביניהם רהוטים יותר ופחות, רועשים יותר ופחות, בעלי סגנון כזה ואחר, כאלה העוסקים ללא לאות בעניינים מקומיים וכאלה הנוטים לכיוון המדיני וכך הלאה. וכי מה חדש או מוזר בכך? האם התמונה שונה בקרב מקביליהם היהודים? האם העיסוק בנושאים שברומו של עולם הוא פריבילגיה השמורה רק ליהודים?

הפכו מוקצים 

ניתן להתווכח על התבונה ואולי על הלגיטימיות של חלק מהפעולות של חברי הכנסת הערבים, הם ודאי אינם חסינים מביקורת. אולם בחינה מעמיקה של פעילותם הפרלמנטרית בכנסת האחרונה מפריכה לחלוטין את הטענה לפיה הם אינם עוסקים בעניינים החברתיים-כלכליים המטרידים את הציבור הערבי. אם כך, מטרת הניסיון המתמשך לקעקע את הלגיטימיות שלהם ממילא אינה העברת ביקורת עניינית, אלא הפיכתם לשוליים ומניעת כל אפשרות עתידית לשותפות פוליטית בינם לבין מפלגות מרכז-שמאל.

בכהונת הכנסת האחרונה מסע הדה-לגיטימציה הגיע לשיאים חדשים: כבר לא מדובר רק בעניין של בריתות פוליטיות. גם חלק מפקידי המדינה, לעיתים בהוראת השרים הממונים עליהם, מתייחסים אל חברי הכנסת הערבים כאל מוקצים. כך למשל הודיעה בזמנו מפלגת ישראל ביתנו כי המשרדים שבראשם עומדים שריה יפסיקו לשתף פעולה עם ועדת החקירה הפרלמנטרית לעניין העסקת עובדים ערבים בשירות הציבורי. ממש כך: משרדי ממשלה מסרבים לשתף פעולה עם ועדת חקירה של הכנסת המוקדשת לנושא שהוא יעד של הממשלה עצמה. ומדוע? משום שבראשה עומד נבחר ציבור ערבי.

צריך לומר שללא חתירה ברורה להסדר מדיני תתקשה מפלגה ערבית לשבת בקואליציה, אך אפשרות התמיכה מבחוץ יכולה להיות ריאלית. כך או כך, העניין החשוב אינו מידת הריאליות של שותפות פוליטית בין יהודים וערבים אלא העובדה שזו הפכה מוקצה בקרב מפלגות השמאל והמרכז, למרות האג'נדה המשותפת. זו מגמה מדאיגה, שגובלת בגזענות, ובעיקר מטילה צל כבד על האפשרות לעתיד טוב יותר לכלל אזרחי ישראל.

הכותב הוא מנהל שותף של ארגון יוזמות קרן אברהם, הפועל לשילוב ולשוויון בין יהודים לערבים. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il