"על צד שמאל": לא יודעים מימינם ומשמאלם
בסרטו התיעודי המרתק "על צד שמאל", מנסה רון כחלילי לגלות איך השמאל הישראלי היטשטש לאורך השנים, ואם הוא היה בכלל קיים אי פעם. המסקנה המפתיעה: מדובר בימין בתחפושת
אז איך ומתי זה קרה שהגענו עד הלום, למצבנו הנוכחי. זאת שאלה שמטרידה לא מעט אנשים, שמרגישים שאם נלכוד את הרגע בו משהו השתבש, התיקון שלנו יתחיל שם. היתה תקופה שהאמנו שהמצב התחיל להתדרדר ממחדל מלחמת יום כיפור. אחר כך הלכנו אחורה והאמנו שהמצב נהיה גרוע בששת הימים, כשכבשנו את השטחים.
כחלילי הולך עוד אחורה ומוכיח לנו שההון והשלטון, הגזענות הפנימית והחיצונית, הממלכתיות שמקדשת אדמה ושאר רעות שהשמאל מנסה להילחם בהן, קובעו ב-DNA שלנו כמדינה בערך שתי דקות, אחרי שבן גוריון חתם על מגילת העצמאות.
שמאלנים, נרדמתם
כחלילי הוא מומחה בעל קבלות לכל ענייני מזרחים ואשכנזים, השד העדתי, וסטריאוטיפים חברתיים שקשורים למוצא. עניינים מהסוג הזה הוא כבר חקר לעומק בסדרות כמו "ים של דמעות", שפירק לגורמים את התפתחות המוזיקה המזרחית ו"סרט שחור לבן", שעסקה בתולדות סרטי הבורקס. כחלילי טוב בזה. הוא מפרק כדי להבין טוב יותר, כדי לקבל תמונה מדויקת - גם אם מייאשת - של המצב. הפעם כחלילי נטפל לשמאל הישראלי, והוא לא מרפה עד שמרבית המיתוסים שקשורים אליו מופרכים.
מה למשל? היום השמאל מזוהה עם האמירה ש"כיבוש זה רע", אבל מסתבר שרוב השמאל הישראלי נשבה באופוריית האגו של ששת הימים ממש כמו הימין. מהסדרה עולה כי השמאל בארץ הוא גזעני, מתעב ערבים ומתנשא עליהם. שהשמאל מעולם לא קיבל את המזרחים אל שורותיו (החל מסמי מיכאל, העיראקי הקומוניסטי שהתדפק על דלתות מפא"י, ועד עמיר פרץ המזרחי הנוכחי במפלגת העבודה).
אז אפשר להירגע, לא באמת היה פה שמח לפני שנולדנו, וכחלילי, כנראה שמאלני, מתעקש להפריט את החסרונות והכשלים של השמאל עד שהוא מגיע לסכסוך הפנימי.
כמו שמדינת ישראל מעולם לא הצליחה ליישב בין היותה מדינה דמוקרטית שדוגלת בשיוויון ובין השליטה בעם אחר, גם השמאל הישראלי הלך והיטשטש. המהות שלו הלכה והתרוקנה מתוכן עד שהוא הצטמצם לטרנד, לפוזה, וכבר קשה מאוד לזהות בו את הגרעין האמיתי, המרקסיסטי, שעליו נשענת מדיניות כלכלית וחברתית של שמאל באשר הוא. ואולי זה רק מתבקש במדינת פוסט-טראומה, שהאינדיקציה היחידה של אזרחיה לכך שהאדם שמולם לא ינסה להשמיד אותם, היא יהדותו.
מבחינה מדינית, המילים "ימין" ו"שמאל" הן כבר חסרות משמעות היום. מה שפעם היה חיבור לאמא רוסיה, ואחר כך הפך למילה נרדפת למי שמוכן להחזיר שטחים תמורת שלום, כבר לא באמת קיים היום. ימין וימין-מרכז, שם מתנהלות המפלגות המרכזיות שמאכלסות את המפה הפוליטית.
הדיבור על ימין ושמאל הוא דמגוגיית בחירות שמאחוריה מסתתר מצע כמעט זהה במקרה הטוב, או אין מצע במקרה הפחות טוב. "הימין הוא כולו רגש",
אומר אורי אבנרי, אחד ממרואיינים רבים ומצוינים שנרתמים למאמץ של כחלילי לברר איפה נלקחה הפניה הלא נכונה.
ברור שכחלילי לא ניטרלי - בפרקים שלוש וארבע המרואיינים היחידים מהימין הם אנשים על גבול הפסיכופטיה - אבל אי אפשר שלא להעריך את האכפתיות האמיתית שלו, את הבעירה הפנימית שמניעה אותו ואת הרצון להבין. לא להגיש פתרונות, לא לתבוע עלבונות, וגם לא להטיל אשמה - היחיד שאשם במצב הוא השמאל עצמו - אלא ניסיון להבין מה קרה למחנה שלו. המרואיינים שלו כנים ואמיצים (בעיקר אברום בורג), וכמו שאמר אהוד ברק, כחלילי לא השאיר אבן אחת בלתי הפוכה באנליזה שלו.
הפרק הרביעי מסתיים בין היתר בסתיו שפיר, ממנהיגות המהפכה החברתית שנתיים אחורה והיום גם חברה במפלגת העבודה. אולי כדי לסמן תקווה קטנה בסופו של נרטיב שהופך מייאש מדקה לדקה, תקווה שהשמאל הישראלי הנעלם יזכה בזריקת מרץ צעירה מעוד אנשים כמו כחלילי, אנשים שבאמת אכפת להם.
